לפייסבוק כבר יש 500 מליון משתתפים. לטוויטר יש כמעט 100 מליון. ככל שיש יותר משתמשים המדיה החברתית הופכת לחלק טבעי בחיים שלנו. גם אם זה עדיין לא הפך להיות חלק מהממסד הטיפולי הרשמי (רשימה בנושא בקרוב), אין ספק שרבים מאנשי הטיפול – רופאים, צוות סיעודי, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, כולם משתתפים ברמת מעורבות זו או אחרת ברשתות החברתיות. כמו שכולם משתמשים באינטרנט, בעתיד כולם ישתמשו בפונקציות חברתיות.
אני יודע שקצת נעלמתי. אחד הדברים שמתרחשים כאשר אתה עושה יותר מדי דברים בו זמנית וכשיש המון כדורים באוויר הוא שצריך בשלב כלשהו להחליט אילו מהדברים חשובים ולאיזה כדורים אתה מניח ליפול, לפחות זמנית. הייתי בחופשה קצר מכתיבה בבלוג הזה, עסוק בדברים שקשורים בתל השומר, במרכז רזולוציה ובעוד כל מני עיסוקים שטרם הגיעה השעה לכתוב עליהם. אני רוצה לכתוב על שני דברים שקשורים בשיווק ברשת האינטרנט.
מהומת אלוהים בשטח האימון למוח. אתם יודעים בוודאי שהדבר שהכי מפחיד אנשים זה אבדן זיכרון או ירידה בכושר הקוגניטיבי. מי מאיתנו לא מפחד להתחיל לשכוח שמות חשובים או אירועים מהותיים. יש שיטות רבות שמבטיחות לשפר לנו את הכישורים הקוגניטיביים והכי פופולרית או הכי משווקת בהצלחה היא תעשיית האימונים הממוחשבים למוח האנושי.
בשבועיים האחרונים אפשר כל יום לקרוא כתבות בנושא פייסבוק, שמירה על הפרטיות ואבדן הפרטיות. רוב האנשים לא יודעים בכלל על מה המהומה ומדלגים על הכתבות כי זה רק עניין של מובילי טכנולוגיה מול עורכי דין למיניהם. והאמת, אולי יש בזה משהו. פרטיות היא עניינם של אנשים שיש להם משהו להסתיר.
על העובדה שהרשת מהווה חלק אינטגרלי בחיים שלנו כבר אין ויכוח. גם המציאות שבה מטופלים בודקים את המטפלים שלהם באינטרנט כבר נפוצה ומוכרת לכולם. אבל אחד הדברים שלא מתייחסים אליהם מספיק הוא הנתון שכמו שהרשת היא חלק מהחיים של המטופלים שלנו, היא גם מהווה חלק מהחיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. היא נמצאת שם לשימושנו, זמינה ומפתה.
היום יש חגיגה באינטרנט. פייסבוק מכריזה על השלב הבא של הפלטפורמה האינטרנטית שלה. מהיום פייסבוק מאפשרת לכל אתר באשר הוא להטמיע בתוכו מנגנונים של זיהוי מפייסבוק (תוכלו להרשם ולהשתמש בשם המשתמש שלכם מפייסבוק באתרים אחרים), אבל האתרים יוכלו גם לקבל מידע עליכם מפייסבוק כמו דברים שהגדרתם שם, ומהיום הנוכחות והפעולות שלנו בכל האתרים שמשתתפים תרשם אצל פייסבוק.
יש דברים שמבינים רק בדיעבד. לפעמים אנחנו נמצאים בתוך חוויה מסויימת וקשה לנו מאד לצאת החוצה, לעמוד בצד, להסתכל על ההתנהגות שלנו ולהצליח להבין מה בדיוק קרה שם. בדרך כלל אנשים צריכים מתווכים שיעזרו להם להגיע לאותן תובנות. זו הסיבה שמקצועות יעוציים כמו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מאמנים, יועצים ארגוניים וכדומה נמצאים בביקוש עולה.
למי שהצליח לפספס את הרעש האחרון במערכת, גוגל השיקו בשבוע שעבר שירות בשם Google Buzz, שתפקידו להוות מעין קומבינציה של הטרנדים החמים באינטרנט בתוך חשבון הדואר של Gmail (יכול להיות שפתאום הופיע לכם כפתור חדש מתחת ל Inbox). מי שכבר חווה את פייסבוק או טוויטר יבין את הרעיון בתוך כמה דקות. עולם הבלוגים התמלא בתגובות אוהדות או מתנגדות להבטים שונים בשירות החדש וגם לי יש כאלו, אבל הייתי רוצה להתייחס רק לכמה תובנות פסיכולוגיות על השירות.
הנה עוד כתבה בריטואל הדו – חודשי בסגנון "אוי אוי אוי כמה שהאינטרנט מסוכן לציבור". אני רוצה להזהר כיוון שאני מתבסס על הדיווח בעיתונות ולא על קריאת המאמר המקורי (כמובן שלא מציינים היכן פורסם). הפעם מדווחים על עבודה ראשונית שמתארת שלושה מקרים של אנשים שהיו להם סימפטומים פסיכוטיים שקשורים באינטרנט.
פעמים רבות נשמעת הטענה שאחד התפקידים של טכנולוגיה הוא לשפר את התקשורת בין מטפלים לבין מטופלים, לסייע בהעברת מידע בין הפסיכיאטר או הפסיכולוג לבין המטופל שלו. אבל לפעמים אפשרויות התקשורת הנרחבות שקיימות היום יכולות להיות בעייתיות באותה מידה שהן מסייעות לתקשורת.
