לאחרונה התבקשתי לחוות דעתי על ספרו של רוברט ויטאקר "אנטומיה של מגיפה", שעוסק בעליה של מספר הנוטלים תרופות פסיכיאטריות בארה"ב ובעולם.
אנחנו בתחילת המאה העשרים ואחת. אופק התעסוקה של רבים מאיתנו צפוי להיות מעל חמישים שנה. מה אנחנו יכולים לעשות כדי להמשיך ולהינות ממה שאנחנו עושים?
נולד תינוק שהוא של שניכם, לכאורה אתם שותפים פה. בפועל, לא פעם, תרגישו שאין ממש שיוויוניות בכל הסיפור, לפחות לא כמו שדמיינתם.
התעקשתי שלא להזדרז ולכתוב את דעתי על הרצח של האחות במרפאת קופת חולים כללית בחולון שהתרחש השבוע. התעקשתי לחכות, כי מה שקרה שם היה הפקרות. להזדרז ולכתוב זו גם היתה הפקרות. כי כולם מופקרים.
טכנולוגית המידע כוללת בתוכה הבטחה מדהימה עבור עולם הרפואה. עד היום הטכנולוגיה הצליחה לפטור אותנו מתיקי הנייר של המטופלים (שלא לדבר על הסיוט של פיענוח כתב היד הבלתי הקריא של חלק מהרופאים), פתרה לנו חלק מהקושי של חיפוש היסטוריה רפואית של מטופלים והוסיפה לנו מגוון של התראות על התנגשויות בין תרופות. כל זה מבלי להתייחס לפוטנציאל העצום של קבלת החלטות על בסיס כריית מידע מהמאגרים העצומים של תיקי המטופלים.
עד כמה התקשורת צריכה לעסוק בעולם בריאות הנפש בכלל ובפסיכיאטריה בפרט? בחודשים האחרונים יש עליה בעיסוק של ערוצי תקשורת שונים במה שקורה בעולם בריאות הנפש, וחלק מהדברים שמדברים עליהם נשמעים ממש בעייתיים.