אני ייודע שזה די מוזר לדבר על פייסבוק במונחים של כישלון כאשר מדובר בחברה שעומדת להנפיק בשווי שקרוב למאה מליארד דולר ושיש לה 850 מליון משתמשים רשומים (יותר מעשירית מאוכלוסיית העולם). הפעילות היומית של מאות מליוני המשתמשים שלה מצליחה לאיים על ענקיות אינטרנט אחרות ולהשפיע על מדינות שלמות. פייסבוק היא הצלחה בכל מובן אבל למרות זאת, אפשר לראות שם את הניצנים של הקריסה של המודל שעליו היא פועלת.
החיים בעידן המודרני גורמים לנו לרצות להיות מחוברים ומקושרים ללא הפסקה. ככל שאנחנו מחוברים יותר אנחנו מפחדים להתנתק, אם לרגע אנחנו מתנתקים אנחנו חווים עצבנות ואי שקט. החיבור נועד לעזור לנו להיות יעילים יותר, תקשורתיים יותר, מעודכנים יותר, אבל פעמים רבות החיבור הבלתי פוסק גורם לאנשים להיות עמוסים יותר, מבולבלים יותר, מוסחים יותר ומוצפים. כמובן שכל זה משפיע על התפקוד שלנו במערכות יחסים ועל רמת הלחץ שבה אנו פועלים.
פייסבוק מציגה את ה Timeline שאמור להיות ריכוז כרונולוגי של החיים, אבל האם האינטרנט בעצם מתחילה לשבש את היכולת שלנו להתפתח רגשית ואישיותית? האם כל התיעוד האובססיבי הזה מתחיל להפריע?
יש משהו שהאינטרנט עשה לסודיות בכלל, ולא רק לסודיות הרפואית: האינטרנט שינה את הדרך בה בעלי מקצוע חולקים מידע אחד עם השני ומתייעצים. בין היתר,מטופלים הגיעו למצב בו הם מבקשים ייעוץ אנונימי למחצה ממומחים בפורומים; כך, למשל, בפורום "תמיכה נפשית למבוגרים" באתר תפוז חולקים מבוגרים רבים את תסכוליהם, תוך ששם המשתמש שלהם מופיע לצדם. פעמים רבות עושים הם זאת כיוון שהם מוותרים מראש על הפרטיות, אך השאלה היא האם בכלל במצב כזה ראוי שהתשובה תהיה פומבית.
על google, גבולות, פרטיות, ועל איך אפשר להפוך את גוגל פלוס לרשת חברתית בעלת משמעות אמיתית עבורנו.
על התמכרות לעדכונים – מסלולר ועד דואר אלקטרוני. איך לזהות ואיך אפשר להתמודד.