פרוזאק (Prozac) היא התרופה הראשונה במשפחת תרופות שנקראת SSRI. תרופה זו היוותה בשנות השמונים פריצת דרך משמעותית כיוון שהיא מייצגת משפחת תרופות עם פחות תופעות לוואי מהתרופות הישנות יותר. התרופה הפכה פופולרית בארה"ב עד כדי כך שנכתבו עליה ספרים וצולמו סרטים.
הדבר שאנשים מפחדים ממנו יותר מהכל, הוא לא לגלות שיש להם בעיה אלא שידעו שיש להם בעיה. התופעה הזו כמובן בכלל לא קשורה לפסיכיאטריה, אבל דווקא בתחום הפסיכיאטריה היא בולטת במיוחד. אנשים לא מזדרזים לספר על המחלות שלהם, על המצב המשפחתי ועל בעיות כלכליות. יש איזו אמונה שאם ידעו על המצב שלנו מייד יתייגו אותנו תחת איזו כותרת, ויתנהגו כלפינו בהתאם.
אחת השאלות שאנשים שואלים את עצמם, לא רק אבל בעיקר בהקשר של בריאות הנפש היא השאלה 'האם אני נורמלי?'. יש הרבה מאד הגדרות למהי נורמה ומי בדיוק נורמלי (לא שאפשר להגיע להגדרה מדוייקת, אבל נניח). בהקשר של ביקור אצל פסיכיאטר יש לנורמה משמעות שונה מאשר בביקור אצל המורה של הילד.
לפני כשבוע פורסמה הטיוטה הפומבית הראשונה של ה DSM-V. ה DSM הוא ספר האבחנות הפסיכיאטרי שמקובל במרבית העולם, ועוסק בהגדרות סטטיסטיות של אבחנות שונות בתחום הפסיכיאטריה. הגרסה הסופית אמורה להתפרסם בעוד כשנתיים. כמובן שסביב כל שינוי של קריטריונים לאבחנה יש מהומה כלל עולמית, כיוון שלהגדרות האלו יש משמעויות נרחבות שאינן רק רפואיות, כמו סביב נושאי ביטוח, מדיניות של מערכות בריאות, מחקר ועוד.
לא מזמן פנתה כתבה כאן מישהי בתגובה לאחד הפוסטים על מחשבות אובססיביות וסיפרה שהיא כבר שנים עוסקת בצורה קבועה בתלישת שערות ובאכילתן. מה שהיא רצתה לדעת זה האם מדובר בסוג של אובססיה, או שמא מדובר בתופעה אחרת. במענה לשאלתה אפשר לומר בכלליות שלא מדובר באובססיה אלא בתופעה שנקראת טריכוטילומניה.
אחד הדיונים הנרחבים ביותר בתקשורת (בהקשר שלי כמובן) הוא האם קיימת באמת הפרעת קשב וריכוז. לדיון הזה נכנסים אינטרסים שונים ומשונים: חברות תרופות, ארגונים מקצועיים, אנשי טיפול, קבוצות של אנשים שסובלים מבעיות קשב, הורים ומורים. החברה כולה סוערת סביב האבחנה וגם קבוצות אינטרסים כמו הסיינטולוגיה, העמותה נגד כפיה פסיכיאטרית ועוד אנשים שופכים מדי שבוע שמן למדורת הקשב והריכוז וכולם חוגגים.
בעיתונים מפרסמים מדי פעם נתונים וכתבות על מחלות פסיכיאטריות. ארגון הבריאות העולמי מספר שעד 2015 או משהו כזה, הדיכאון תהפוך לבעיה הכי גדולה בעולם המערבי. רק בשבוע שעבר פרסמו במוסף השבועי של ידיעות אחרונת כתבה על טיפול בסכיזופרניה ועל מרכז חדש (אבל לא ממש מחדש) שאמור להפתח בקרוב בבית חולים שניידר. אבל כשמדברים על כל הבעיות האלו, עד כמה הן באמת נפוצות? כמה אנשים סובלים מדיכאון בישראל, כמה מחרדה, כמה מהפרעות אכילה, כמה סובלים מהפרעות קשב וריכוז או מסכיזופרניה?
OCD היא אחת ההפרעות הפסיכיאטריות המרתקות ביותר. ראשית, מאוד מעניין לעבוד עם אנשים שסובלים מ OCD בגלל המוטיבציה של רבים מהם להיפטר מהאובססיות. שנית, יש הצלחות לא רעות בטיפול בOCD בשילוב של טיפול פסיכיאטרי באמצעות תרופות יחד עם טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית התנהגותית. הדבר שמרתק ביותר בהפרעה הזו היא המגוון של הצורות בה היא מופיעה.
רבים מכירים את המונח הפסיכולוגי 'האם הטובה דיה' (good enough mother). המונח כמובן מתייחס לכך שעם כל הרצון הטוב, אף אמא לא יכולה להיות אמא מושלמת, כיוון שאם היא תהיה מושלמת היא לא תגרום לתינוק דבר חשוב מאד בהתפתחות שבלעדיו אי אפשר להסתדר במציאות. תסכולים. התסכול צריך להיות במידה כזו שהתינוק מצליח להתמודד איתו ולהתגבר עליו.
מערכת היחסים בין מצבים גופניים לבין מצבים נפשיים / פסיכיאטרים היא מורכבת ובעייתית. הרופא המטפל אף פעם לא יודע באמתאם מדובר בבעיה 'גופנית', במחלת נפש או בשילוב של השניים. יש פסיכיאטרים שמתמחים בתחום הזה, הנקרא consultation-liason psychiatry, ורבים מהם עובדים כיועצים פסיכיאטרים של בתי החולים הכלליים. התחום הזה, שעוסק בנקודת הממשק בין רפואת הגוף לרפואת הנפש נופל לפעמים בין הכסאות. יש גם תחומים אחרים שמשיקים, כמו רפואת כאב, או טיפול בפיברומיאלגיה.
