[...] טוויטר מתוך הבלוג של הפסיכיאטר ירדן לוינסקי – חלק 1 , חלק 2 על התוכן ההולך ומתקצר. דברו קצר – טור של ליאור קודנר [...]

[...] לוינסקי פרסם רשימה חכמה ומעניינת מאוד בשני חלקים (1, 2) , בה הוא מנתח את תופעת טוויטר. לא ארחיב כאן יותר מדי על [...]

החיבור של שני החלקים משמעותי, כי הוא מתמודד באופן משכנע עם השאלה המעניינת יותר, בעיני: למה טוויטר יפסיק להיות טרנדי ויעיל נפשית.
עד אז אפשר להינות מהצלחתם של מלכי כיתה חדשים, שחלקם גם ישרוד אחרי הכיבוש (או כשיושלם הכיבוש) של המפורסתמים הרגילים את הבמה זאת.

Somewhere, between the 'i just had a cheese sandwich' tweet and the 'I want to belong' need there is a EMTZA DERECH , new way to communicate in a global village.

I find Twitter to do a myriad of things: I can 'attend' conferences without being there by reading quotes and tweets from people attending; I have a 'community filter' for the gazillion RSS feeds I receive every day when those I follow and trust surface the 'best of the rest'; it allows me to get to know someone in depth, in a way that would have never been possible f2f.

I also find Twitter as the first social network to legitimately allow the professional to mix with the personal. Something that happens more on Facebook and not yet on Linkedin and the likes. It is OK to tweet about industry related bits as well as the band you just went to see, and to me this is a change in how we relate, breaking that professional/personal on the virtual front.

About the celebs and Twitter, we saw that happening in MySpace (which to me was a great contribution to Facebook's success) and so we may soon see an improved 'new Twitter' – but micro blogging is here to stay – whatever brand is pasted on it. it saves time, filters content, allows us to better know each other, and yes, becomes mini celebs for 15 tweets of fame .

@ יגאל, כן, בוודאי. ואחר כך או שיבוא ה backlash או שלא…

@יוסי, קראתי עכשיו וכמו שאומרים, אני מסכים לרוב מה שאמרת, great minds וכו, אבל אני לא כל ביקורתי כלפי התופעה. אני חושב שזה שיקוף של התרבות שלנו, שלא נותנת כבוד למהות אלא לצורה. הנקודה היא שהרבה מהאנשים שגם פועלים בטוויטר מגלים שבסופו של דבר, אם רוצים לעשות משהו מהותי, הוא יהיה מחוץ לטוויטר, והטוויטר הוא כלי להפצה, בדומה מאד לספאם.

לפני קצת יותר מחודש הגבתי לפוסט של גל מור עם טענות דומות לאלו שהשמעת כאן (תגובה ארוכה חתומה בשמי):
http://www.holesinthenet.co.il/?p=2259

קראתי את שני הפוסטים ובהחלט למדתי עוד היבטים שלא חשבתי עליהם בעניין Twitter, ועדיין (ואולי זה לא דווקא מתחום הפסיכולוגיה, ואולי כן..) אני שואל את עצמי על איזה צורך עונה הסד של 140 תווים בלבד?! האם זה לא שלב נוסף בתרבות הצמצום/ההכללה/השטחיות…?

ישראל, דבר איתי

ירדן, תשמע, החלק הראשון גרם לי לרצות לכתוב תגובה סוציולוגית מנג'סת(כהרגלי), אבל החלטתי להמתין לחלק השני והסתבר שזו היתה החלטה נכונה. החלק השני של הפוסט השלים מבחינתי את התמונה וענה על כל השאלות הפתוחות שלי. זה ללא ספק הניתוח הפסיכולוגי הטוב ביותר שאני מכיר על טוויטר.

אבל…ויש אבל…

כל הנושא הזה העלה אצלי מחשבות לגבי סוג של פרויקט/מחקר/פוסט מושקע על התחום/טוויט ממש מתחכם. זה נמצא בשלבים ראשונים מאד של חשיבה ואני אשמח לשתף אותך ולקבל פידבק.

@ישראל, אפשר תגובות קצת יותר מפורטות?