טיפול נפשי בחינם | פסיכיאטר ברשת

טיפול נפשי בחינם

אל תדאגו, לא הפכתי לכלכלן. לפני כמה חודשים פרסם כריס אנדרסון, העורך של מגזין wired כתבה מקדימה לספרו “Free”. אנדרסון, אחד האנשים המשפיעים ביותר ברשת האינטרנט בשנים האחרונות טבע מונחים כמו 'תאוריית הזנב הארוך' שמתארת התנהגות צרכנים בעידן של האינטרנט. תאוריה זו באה להסביר מדוע בעידן שבו הרשת מגיעה לכל מקום, נוצר מצב שבו מספיק שיש מישהו שרוצה משהו, ואחרים שמוכנים למכור אותו, כבר יש סיבה לקיומו של עסק.

בניגוד לעולם שלפני האינטרנט, בו היית חייב מאסה של קונים כדי להצדיק קיום של עסק, ברשת אינך זקוק למאסה של אנשים שמעוניינים במוצר אחד, ובמקום זה מספיק שיהיו לך אלפי קונים שמעוניינים כל אחד במוצר שונה ויחודי. התאוריה הזו היתה בין הזרזים להקמת אלפי סטרטאפים וחברות.

התאוריה החדשה של אנדרסון בונה על רעיונות קודמים ומרחיבה אותם. במרכז התאוריה של Free עומד הרעיון שכיום המחיר של הטכנולוגיה (צ'יפים, אכסון נתונים, רוחב פס) מתכווץ ומתקרב לאפס עם הזמן, ולכן המודל הכלכלי של מוכר/קונה נחלש ומאפשר מודלים כלכליים חדשים לגמרי. לדוגמא, מכיוון שהערך הכלכלי של קניית זמן גלישה באינטרנט הולכת ויורדת יש הזדמנות להתפתחות מודלים חדשים של פרסום, שיווק ויראלי, יצירת טרנדים, צרכים, שאיפות וכו'. אנדרסון טוען שמתן 'חינם' או 'חופשי' (של זמן, שירותים, דברים, כל דבר) מפעיל מנגנונים פסיכולגיים של אמביציה בצורה שאפילו 'זול מאד' לא יכול.

אני ממש לא מומחה למודלים כלכליים וחלק מהדברים שכתובים במוסף גלובס נשמעים לי כמו סינית מדוברת. אבל הדברים שאנדרסון מדבר עליהם מזכירים לי גם טרנדים בפסיכותרפיה. כיום חלק גדול מהמטופלים מחפשים מבצע, תוכנית, עסקת חבילה או איזו שיטה מהירה. הם מרגישים שמשהו לא בסדר – ביחסים, בעבודה או באיזה מצב והם רוצים תוכנית כדי לתקן את הבעיה, עם דגש על משהו קל (כלכלית או רגשית) ומוגבל בזמן. ברור לכן מדוע כל מני שיטות כמו ספרי עזרה עצמית ("המדריך לחיים פרודוקטיביים נטולי דאגות") או קואוצ'ינג הופכים כל כך פופולריים. כל השיטות הללו יכולות לספק כלים יעילים בניהול בעיות, ולפעמים לסייע בכלים לפתרון בעיות רגשיות, אבל כולם בנויים על אותו מודל זוגי של מוכר-קונה. אם אני קונה (בכסף, באנרגיה, במאמץ) אני אקבל בתמורה תוצאות והבעיה נפתרת. במובלע, עומדת כאן ההנחה שאני לא צריך לעבור כל תהליך כל מנת לפתור בעיות.

לפעמים ניתן להרגיש את זה בסוף מפגש שבו מטופל שואל "טוב, אז מה התוכנית? מה אני צריך לעשות?". לפעמים יש באמת תוכנית. לך לדבר עם אשתך. קח חופשה מהעבודה. אל תעשה ככה וככה. לפעמים זה הפתרון הנכון בשלב ההתחלתי. כשאדם סובל מחרדת טיסות אין טעם להתחיל לדבר איתו על הפחד שלו מעצמאות ועדיף לטפל ישירות בחרדת הטיסה. אבל בדרך כלל הצורך שלנו ב'תוכנית' הוא בסך הכל ביטוי לחרדה שלנו. ואם אני אתן תוכנית אז אני בסך הכל אספק תחבושת לחרדה, וחרדה לא באמת נעלמת עם תחבושת.

שינוי משמעותי יכול לבוא רק באמצעות תהליך. תהליך שפועל על רזולוציות שונות של הבעיה (אפשר לקרוא לזה גם פוקוסים) – בין אם אלו סמפטומים גופניים, בין אם אלו דפוסי חשיבה ובין אם אלו קונפליקטים. לפעמים אפשר לתת הוראות ברורות, ולפעמים צריך לתת למטופל לחשוב ולהרגיש בעצמו. פתרונות כמו "הנה, תעשה א', ב' ואחרי זה ג' ואחר כך הכל יעבור" מפריעים ליכולת שלנו לחשוב על פתרונות אחרים ולגדול. בדיוק כמו שעסקים אשר חושבים רק בקטן, רק על הלקוח הבא שייכנס בדלת מפספסים את התמונה הגדולה ואת היכולת לגדול. אתה יכול להיות "חופשי" רק כשאתה מפסיק לחפש את הדיל, את פתרון הקסם ומתחיל לחשוב על השאלות הגדולות. מה אני אוהב, איך אני עושה דברים, מה מעכב אותי? ובסופו של דבר, איך אני חופשי לנצל את הכלים שלי לפתור את השאלות האישיות שלי?

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

מחשבות של אחרים

שרה: יצאתי עם אדם שהוא adhd..יש לו התפרצויות גם לעג .. אנחנו אוהבים אחד תשני אבל אין סבלנות , חושב תמיד שאני מנסה...

Moran: היי אני לוקחת כבר כשנה לוסטר ואני עכשיו בטיפולי פוריות האם זה יכול להזיק להליך ?

פנינה: לקחתי כ20שנה סרוקסט 20מג עם השפעה מעולה ! ו ואצלכם הפסיק לפעול פניתי לרופא שהתחיל לי עם סרנדה ובני משפחתו חצי...

אלכס: כתבה נכונה לחלוטין! הכי חשוב להיות פתוח מבחינת שיתוף המידע עם המטפל. השקרים הם המנוע של הימשכות המצב הרע.....

עדנה: אני נוטלת מירו 7.5 מ"ג בתוספת לסרוקסט וכל הזמן רדומה. איך אפשר להגיע למעט צלילות מוח? קשה לי לכתוב, לחבר...

ראול: גם למישהו שלחם בצבא ונהרגו לו חברים מול העיינים, והוא נכה בכיסא גלגלים שמשפחתו כבר מתה אחד אחרי השני והוא נותר...

עדן: חייבת התערבות פסיכיאטרית דחופה,זה עלול להגיע למצב של פגיעה עצמית או פגיעה בתינוק חלילה.. בהצלחה.

חנית ג'אגר: וואו בדיוק מה שקורה לי לאחרונה אני פניתי לפסיכיאטרית שלי אחרי 6 שנים של טיפול בסרוקסט והחלטתי לקחת פרוזק...

תגובות

15 תגובות לרשימה ”טיפול נפשי בחינם“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת ירדן לוינסקי:

    ריקי, אני בהחלט מסכים למה שאמרת. תהליכים אינם דברים שמתרחשים בזמן קצר, אבל אין זה אומר שהם צריכים לארוך גם שנים רבות. רוב התהליך גם לא מתרחש בזמן הטיפול.
    אני חושב שאחת הבעיות בפסיכותרפיה היא חוסר שקיפות של המטרות של הטיפול, לכן אנשים לא מרגישים שהם מקבלים מענה למה שהם מחפשים, לכן טיפולים מרגישים שהם לא נגמרים, לכן דברים לא "נפתרים".
    אני חושב שדרך אחת להתמודד עם הבעיה היא דווקא להגדיר מטרות מוגדרות וישימות, לחלק את הטיפול למקטעים שבהם מתמקדים בדברים מסויימים שהוגדרו, לבדוק את הטיפול כל פעם מחדש ולא רק כ"שמרגישים שאין על מה לדבר", . וכן, זה פחות כלכלי אבל הרבה יותר טוב למטופלים.
    כך אני עובד לפחות.

  2. מאת ריקי כהן:

    מאמר מעניין ואני מסכימה לאנלוגיה שעשית בין העולם הצרכני לפסיכולוגיה של היום, אבל יש לזה גם צד אחר, תן לי להשיב מעמדת המטופלת, און אנד אוף שבע שנים, 4 מטפלים.
    ראשית, טיפול בארץ הוא באמת מאוד מאוד יקר למעמד הבינוני. להחזיק בזה לאורך זמן זה כמעט בלתי אפשרי.
    יש בזה משהו אירוני, אם אני מחזיקה טיפול, אני לא יכולה לממן דברים אחרים שקשורים לאיכות חיים, אבל נעזוב את זה.
    שנית, לי הייתה תחושה בטיפולים שנמשכו מעל זמן מסוים, מטפל אחד של ארבע שנים, מטפלת שנתיים, של טחינת מים, של קהות רגשית מהצורך לחזור כל שבוע, ולא תמיד המטפל/ת היה מספיק חד להוציא ממני תמצית רגשית של שאלות גדולות. אז המטפל גבר אמר שאני לא אוהבת לעבוד לעומק, אולי. אני פשוט מרגישה שבשלב מסוים ההקשר בין בעיות עכשוויות שלי, לעולם הילדות הוא בנאלי ומשעמם. שהאישיות שלי לא נגזרת רק ממועקות הילדות שלי, והיו לי ,ברוך השם. עכשיו אני לא בטיפול, הרגשתי שהוא לא נותן לי מענה מספיק ואני מחפשת משהו שיצליח לחדור דרך מעטפת המילים, במילים אני טובה, להרגיש פחות.
    סליחה שאני חופרת, אתה קראת לי 🙂

  3. מאת אסי סיקורל:

    השנה לימדתי בסדנה בווירג'יניה המערבית. סדנה מאוד אינטנסיבית וקשה על הומניזם ברפואה.
    הסדנה נמשכה חודש – חודש של חיים משותפים באותו הבית, בישול משותף, עבודה משותפת – מעבר ללימודים מאוד אינטנסיביים בסביבה מאוד כפרית ומרוחקת ללא טלוויזיה, קליטת פלאפונים או אינטרנט.
    בערך באמצע הסדנה אחת התלמידות שאלהאותי למה אי אפשר היה לעשות את הסדנה כסוף שבוע? היו יכולים להיות הרבה יותר תלמידים, הרבה יותר יעיל ואפקטיבי.
    עניתי לה שכאשר רוצים להעמיק – צריך לתת זמן, לאפשר לתהליכים להבשיל, לתת דרור למחשבה ולעבודה פנימית עמוקה. לא שכנע אותה. אני חושב שהכל חלק מרוח הזמן – רוח הזמן הזו שמחפשת עכשיו, הרבה, ומהר, בלי עומק. העולם הפך רדוד מאוד מאחר וכולם עושים סדנאות חטופות, עוברים תהליכים מזורזים, מנסים להאיץ את הגלגל.

  4. מאת תומרד:

    מעניין. התחלת בטיפול "חופשי" (חינם) והמשכת ב"מוצר" טיפולי…
    ה"מוצריות" של טיפולים צברה תאוצה בשנים האחרונות, ע"ע "הכנה ל.." – לידה, גיבוש, בי"ס יסודי וכו. "אתה לא תהיה מוכן נפשית להתמודדות עם המציאות אם לא תרכוש את המוצר שלנו…"
    אפשר לחבר את זה לחוסר העצמאות העירוני – כל חייך, כל צרכיך מסופקים על ידי חנויות ומוצרים. גידול אוכל עצמאי זה משהו איזוטרי, ממש קורויוז. אפילו מים הם מוצר. דוגמא אישית – אין מצב שאוכל פטריה שמצאתי בשדה אם היא לא מסומנת בברקוד ומחיר. כשאני רעב, אני קונה אוכל. כשאני צמא, אני קונה שתיה. כשאני חסר סבלנות אני קונה בידור. אז מדוע שלא אוכל לקנות קצת שקט נפשי בטיפול?
    הרעיון של לימוד עצמי, או גילוי תובנות ע"י חקר עצמי אינו עומד על הפרק יותר; אם אתה לא יכול לקנות את זה, זה בטח לא מוכן/שלם. בוודאי קיים מוצר מדף המספק את הצורך בשקט נפשי. מישהו אמר פרוזאק?
    בשילוב עם תרבות חוסר הסבלנות, כשזמן ההקשבה דועך לו במהירות גם הציפיות מטיפול הם שיהיה מיידי, חדשני, ומופחת קלוריות (כלומר, אפקטיבי אך ללא הנזק הכלכלי המתמשך). אני חושב שטיפול מודרני חייב לקחת בחשבון את הציפיות והמוכנות המוגבלת כדי להיות אפקטיבי.

  5. מאת דורית:

    שלום ירדן,

    קראתי את המאמר שלך והוא בהחלט מעורר מחשבה. אני מכירה גם את התיאוריה ההתנהגותית, שמתמקדת בשינוי התנהגותי (כמו השתחררות מהפחד מטיסות, ולא משנה מה המקור שלו).מה דעתך על זה?
    גם אני עברתי כמה טיפולים בחיי. את הטיפול הראשון התחלתי כשסבלתי ממחלה קשה שהביאה אותי למה שקרוי בשפה נקיה "מחשבות אובדניות" שהפחידו אותי מאד. המטפלת שלי טיפלה בי בשתיקה (למי שלא מכיר – המטפל שותק במשך כל הטיפול ונותן למטופל להתחרבש עם עצמו במשך שעה). בפגישה השלישית בערך כבר מיציתי את יחסי עם אמא שלי וילדותי הדפוקה, והפסקתי את הטיפול. המחשבות האובדניות המשיכו, פשוט ידעתי שאם אני אמות זה יהרוס להורים שלי את החיים ולכן החלטתי לחכות שהם ימותו ורק אז להתאבד. (דרך אגב – עשרים שנה אחרי, ההורים שלי עדיין חיים טפו-טפו-טפו, ובנתיים נמצא טיפול רפואי חדשני שפטר אותי מהמחלה ומהמחשבות ביחד, גם כן טפו וכו') ולמה הטרדתי אותך בסיפור חיי המרתק? כי במקרה הזה, לדוגמא, אני חושבת שכן היה צריך טיפול "זבנג וגמרנו", שיעזור לי להתמודד עם הרצון למות. במקור הבעיה (המחלה) במילא הפסיכולוגית לא יכלה לטפל.

  6. מאת ירדן לוינסקי:

    טיפול התנהגותי הוא אכן שיטה תחומה בזמן. אבל גם בטיפול דינמי יש היום שיטות כאלו, התחומות במספר מפגשים מוגבל. טיפול התנהגותי מתאים למצבים מסויימים, ולמצבים אחרים יש דווקא מקום לטיפול דינמי.
    אני מאמין שצריך להתאים את הטיפול לאדם ולא את האדם לטיפול – וכך אני נוהג בעבודתי

  7. מאת נטע:

    הו, לא! ממש לא! נסיון חיי הקצרצר אומר לא אחד גדול לטיפול ו"התבחבשות" (וזה רק נסיוני שלי) – הפכתי חסידה מושבעת של הפסיכופרמקולוגיה, כי היא סייעה לי באינסטנט . אני מאד עסוקה וקרייריסטית ומאד אוהבת להצטיין בכל מה שאני עושה, ואין לי סבלנות בשיט ל"תהליכים". לכן הפכתי סוג של מעריצה (אפילו) של פסיכופרמקולוגיה. מרגע שגיליתי את הכדורים ה"נכונים" כל מיני דברים שהיו פעם קשים, בלתי צליחים, בלתי פתירים, הפכו פתאום קלים, צליחים, פתירים.

    אני לעולם לא ארצה לשבת אצל פסיכולוג שנים או חודשים ולבחבש. מבחינתי הדיון מתחיל ונגמר בשעת נטילת הכדור (מתי הכי אפקטיבי), איזה תכשיר להעדיף (מה הכי אפקטיבי), ורבע כדור לפה או לשם (בכדי למצוא את המינון הכי אפקטיבי, שלא עושה אותי רדומה מידי, מצד אחד, ולא עושה אותי עירנית חרדתית ועצבנית מצד שני). אני כל כך אוהבת את ה"תכלס" ועל כן "התאהבתי" בכדורים.

    אני רוצה לאמר שמנסיוני (האישי בלבד, בלבד!) זה הפתרון הכי זול והכי הוגן והכי ישר. (למרות שכל חברות התרופות המה-זה מאניאקיות מתעשרות ממנו, אז באמת שיהיו בריאים, הם הרוויחו זאת ביושר, זו רווחה מצרפית, זה נהנה וזה לא חסר) – במקום להסחב שנים, בנסיעות, בטיפולים, בדיבורים, בהוצאות כספים מיותרות, לפסיכופרמקולוגיה ישנו פתרון זול יחסית לקשת של בעיות.

    המחשבה של לשלם סך של 350 לשעה בכדי שמישהו יקשיב לי(!) נראית לי כמו תופעה שקרל מרכס כינה הקומודיפיקציה (מיסחור) של יחסי האנוש. רק הרעיון שאני, שמרוויחה כל כך מעט יחסית (כי היום גם להיות אקדמאי עם תארים מתקדמים לא מבטיח לך כלום בשורת הרווח בתלוש) – ישלם הון עתק בשביל שעת שיחה, כאשר עבורי יחסי האנוש צריכים להיות משהו שמנותק משיקולים כלכליים. אם כבר טיפול, אז בהחלט, רק כזה שיש לו התחלה אמצע וסוף, ושמתמקד במטרות.

    עברתי פעם CBT קצר, וביקשתי בעיקר ת'כלס. הפסיכולוג אמר לי "להאט קצב" ו"לא לרוץ כל כך מהר", אבל אני הייתי זקוקה לתוצאה מהירה בשטח. היה לי פחד נוראי מתגובות של אנשים, ביקורת, אנשים שינזפו בי ויגידו שאני "לא בסדר". היתי חייבת פתרון אינסטנט כי במסגרת עבודתי הייתי חייבת לדבר גם אם אנשים לא נעימים שצועקים עלי ומטיחים בי האשמות ואומרים שאני "לא בסדר". אז לא שמעתי לעצת הפסיכולוג ולמעשה נחשפתי, חרף פירפורי הבטן. עמדתי לייד הטלפון, ואילצתי את עצמי לחייג לאותו אדם שבטח יפתח עלי ג'ורא של צעקות. ככה כמה פעמים. בהתחלה הגוף שלי התפרק מרוב מתח, כמעט השתגעתי, שמה פתאום מישהו יצעק עלי שאני "לא בסדר" ויוציא עלי קיטור טלפונית. אבל ככל שעשיתי את זה פעמים רבות יותר, תפסתי "ביצים" לעשות זאת וזה נהיה פחות מפחיד.

    הפסיכולוג כמובן נורא "כעס" שאני לא הולכת בדרך שלו ("לאט לאט") ומה פתאום אני עושה "חשיפה" כה אינטנסיבית. מרוב דאגה לחשבון הבנק שלו (!) הוא התחיל להזהיר אותי כמה זה "מסוכן".

    המציאות היא שעבודתי השוטפת מחייבת אוי עימות עם אנשים לא נעימים, ואם לא הייתי מבצעת את ה"חשיפה" ומדברת עם מי שעושה לי פרפרים בבטן לדבר איתו, הייתי למעשה מפרה התחייבויות שקשורות במקצועי ועבודתי, ואז באמת זה היה "מסוכן" (מקצועית).

    אבל כל האזהרות של הפסיכולוג שאני צריכה להתקדם "לאט" בחשיפה, נשמעו בעיני ממש שרלטניות ופטרוניות, תוך שאינו מבין את התובענות של העיסוק שלי ועד כמה אני צריכה לתת מענה ללקוחות בזמן אמת.

    מה שכן, אני בהחלט מסכימה שציפיה ממטפל ל"לפתרון עכשיו" ו"מה עושים" היא חלק מהחרדה, וחלק מ"לא לתת לדברים לקרות". למעט כאשר צרכי המציאות מכתיבים צורך בפתרון *מיידי*.

    ומצד שלישי, כל צורות החשיבה אנטי חרדתיות, נעלמות עם הציפרלקס. מדהים כמה שציפרלקס שינה את דפוסי החשיבה החרדתיים שלי בלי שום "קקמייקה" ודיבורים. האינסטנט המבורך, ממש כמו בחלומות הכי רטובים של type a

  8. מאת אלי לוי:

    שלום לך

    יש לי שאלה אני אדם בוגר בן 55 גר באזור המרכז
    יש לי בעיה שאין לי שליטה עליה.
    אני לא יכול לראות שאשתי מעניקה כספים וטובות לאנשים הקרובים אליה כמובן מכספה
    הפרטי ת זה מעורר בי כעס בלתי מוסבר , אך כאשר היא קונה לי משהו אני שמח.
    אני אדם מלומד משכיל ובעל מקצוע
    אני נפגש מהר מאוד ממילים וממעשים ומאןד נסגר בתוך עצמי.
    לא יודע מה לעשות איך להתגבר ולהיות שמח לפרגן לאחר
    אנא עזרתך

  9. מאת .חלאילה:

    יש לי ילד עם ניוון שרירים בן 11
    תינוקת בת 3חודשים סובלת מחושת שרירים
    האם איפשר לרפות אני ישמח אם תוכל לעזור

  10. מאת ירדן לוינסקי:

    @אלי, אולי כדאי שתפנה להתייעצות עם פסיכותרפיסט כדי להבין למה זה כל כך מפריע לך. אינני יכול לדעת את התשובה כך

  11. מאת סמנתה:

    אני חושבת שאני סובלת מפוסט טראומה שעברתי מהטרדה מינית.. מאז אני נורא קרה, לא אוהבת חיבוקים נשיקות שלא נדבר על מין.. אף פעם לא הייתי ככה.. ואני שמה לב שזה הולך ומתחזק כל העניין הזה אני שונאת מגע.. לא יכולה שנוגעים בי .. ואני לא נמשכת יותר לאנשים שהייתי נמשכת אליהם .. מה עושים במצב כזה?

  12. מאת ירדן לוינסקי:

    @סמנתה, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי..

  13. מאת חסוי..:

    חבר שלי נדרס לפני 3 ימים אני בת 15 וקשה לי להתמודד עם זה.
    היה אסור לי ללכת להלוויה משום שאני ממשפחת כהנים אבל השלכתי אתמול לשיבה עם ההורים שלו .
    ההורים שלו חיבקו אותי אתמול ונשאר לי ממנו איקי סיגריה תמונה שלו וזהו
    כואב לי אני אוהבת אותו.
    חלמתי עליו שלשום שהוא בא אלי הביתה ונוגע לי בכתף קמתי בבהלה והלכתי לחברה שלי מרוב פחד.
    אני כל היום חושבת רק אליו ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.

  14. מאת ירון:

    יש לי שאלה.. אני בן 22 אני אדם מאוד חברותי בוגר ואוהב, הבעיה שלי שמעולם לא היה לי קשר זוגי , ואני נורא נרתע מקשר ואני לא יודע ממש למה. נאמר לי הרבה שאני משדר אדישות, חוסר עניין חוסר איכפתיות , לרוב אני כזה אך אני גם נורא זקוק למגע או אהבה ומעולם לא היה לי, ניסיתי המון פעמים לשנות את גישותיי אך מעולם לא צלח לי. אני לרוב נמנע מאירועים חברתיים, מעדיף להיות לבד רוב הזמן. בין היתר אני כן עם חברים, כולם אוהבים אותי אני בטוח שאין לי בעיה עם איש, אך עדיין אני מאוד נרתע מחברה וקהל, האם אני אדם אנטיסוציאלי. למה אני מעדיף להיות לבד אך במקביל נורא עצוב לי שאין לי אף אחת לאהוב וחוסר הנאה מאירועים חברתיים אפילו עם קהל רב של מכירים.

  15. מאת אלידע:

    היי ירדן.
    יש לי שאלה הקשורה בחרדות. אני בן 16. בהתקף חרדה אני מרגיש שקשה לי לנשום וחסר לי אוויר, אז איך אפשר להתעלם מתחושה פיזיולוגית כזו, ולהגיד שזו רק תחושה?

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.