האם רופאים צריכים להרגיש?
לפני כמה ימים פורסמה בניו יורק טיימס כתבה מעניינת של פסיכולוגית, שמתארת מחקר שהיא ערכה על רופאים אונקולוגים ועל הגישה שלהם לנושא המוות בכלל ומות מטופלים בפרט. בעיני הכתבה מציפה סוגיות מאד מעניינות וחשובות שכדאי לדון בהם לפעמים.
הכותבת, ד"ר ליאת גרניק (רקע ישראלי?) עוסקת במחקרים בנושאי אבל והתמודדות עם המוות, ולאחר שאמה נפטרה מסרטן, היא החליטה לבצ מחקר על רופאים ודרכי ההתמודדות שלהם עם המוות. רופאים כידוע, הם בעלי מקצוע אשר צריכים להתמודד עם מוות באופן כמעט קבוע כחלק מעבודתם. במרבית התחומים ברפואה נפגשים עם מוות, כאשר יש תחומים שבהם הרופא "נפגש" עם מוות של מטופלים באופן תדיר כמו אונקולוגים, כירורגים או גריאטרים, ותחומים אחרים בהם מות מטופל נדיר יותר, כמו רפואת עיניים או אפילו פסיכיאטריה.
הממצאים שהחוקרים מצאו במחקר מעניינים ומטרידים במקביל (בתרגום חופשי)
"מצאנו שהאונקולוגים שהשתתפו במחקר ניסו להתמודד עם רגשות האבל שלהם באמצעות ריחוק שהם חשו שיעזור להם לשמור על מקצועיות. מעל חצי מהמשתתפים דיווחו על תחושת כשלון, פקפוק עצמי, עצבות, ותחושות של חוסר יכולת להשפיע כחלק מתחושות האבל שלהם, ושליש דווחו על תחושות אשמה, הפרעות שינה ובכי.
המחקר מצא שביטויים של אבל בקונטקסט הרפואי נחשבים לא מקצועיים ומביישים. הרופאים שהתמודדו עם תחושות האבל וחשו כך בחרו להסתיר את התחושות שלהם, כיוון שביטויי אבל נחשבו כביטוי של חולשה. למעשה, רבים דיווחו שההשתתפות במחקר היתה הפעם הראשונה שבה אותם רופאים נשאלו על הרגשות שלהם והפעם הראשונה שבה הם דיווחו על רגשות אלו."
ועוד ציטוט חשוב
"התוצאה של האבל הלא מעובד הזה היתה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים שהרופאים יהיו: חוסר סבלנות, חוסר פניות, עצבנות, תשישות רגשית וביטוים של רוויה מקצועית".
ורופא אחד דיווח במהלך המחקר:
"לפעמים אני מרגיש שאסור לי להכשל עוד פעם, שאסור שמטופל שלי ימות ואני לא מסוגל להפסיק טיפול גם כאשר ברור שאין יותר טעם בטיפול נוסף. כשברור שזה חסר תוחלת."
גם רופאים הם בני אדם.
יש כמה דברים שאפשר לחשוב עליהם כתוצאה מקריאת המחקר. ראשית, אין ספק שיש טאבו אצל אנשי מקצוע רבים ממקצועות הבריאות בהתייחסות שלהם להתמודדות עם מוות ואבל. אבל במקביל צריך וכדאי לזכור שרובנו לא באמת יודעים איך להתמודד עם מוות של מישהו שאנחנו מכירים. זו הסיבה שיש מנהגי אבלות בכל תרבות, אבל לרבים מנהגי האבלות הללו לא מספיקים.
מה שמשמעותי כאן יותר הוא ההשפעה של חוסר היכולת להתמודד עם האבל על המטופלים האחרים של אותם רופאים. ואם כך, מדוע הרופאים או מערכות הבריאות לא מתייחסות לכך בהתאם. יש מקרים לא מספיקים שבהם במסגרות שונות מוצע לרופאים סדנאות התמודדות עם מוות, אבל מדובר במעט מדי מאוחר מדי. אפשר גם לחשוב מה תעשה סדרה של טיפולי פסיכותרפיה ממוקדת ליכולת ההתמודדות של אותם רופאים עם המוות והקשיים של המטופלים שלהם.
כחברה, אנחנו מצפים מהרופאים להתמודד עם כל הקשיים והזוועות של חולי, אבל אנחנו לא מציידים אותם בכלים להתמודד עם הקשיים האלו. רופאים הם בני אדם כמו המטופלים שלהם. אולי טיפול פסיכולוגי כזה יאפשר לרופאים לבטא את הקשיים שלהם מצד אחד, ולהבין מה הקושי הזה עושה להם? כדאי לזכור שאבל היא תגובה נורמלית ולא הפרעה, אבל אבל לא מעובד יכול להפוך להפרעה. בתחום בריאות הנפש, רוב אם לא כל המטפלים עוברים בעצמם טיפול, כך שהם מבינים מה עובר על המטופל. הרוב גם ממשיכים להיות בהדרכה או בטיפול לאורך שנים. בתחומים אחרים בבריאות הנפש, אין מנגנון מובנה של ליווי.
אני לא חושב שהפתרון הוא לשלוח את כולם לטיפול, אלא ליצור מקום שבו גם למטפל יש מקום שיכול לשמוע אותו.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה