בסוף שנות השמונים העולם גילה את הפרוזאק. חולי דיכאון וחרדה ניצלו מעולם של תופעות לוואי שהקשו עליהם ונפתחו בפניהם אפשרויות חדשות ואינסופיות. הם לא הכירו עדייו את תופעות הלוואי האחרות שמחכות מעבר לפינה. הפסיכיאטרים הוצפו במחקרים שהוכיחו את היעילות של התרופות החדשות. החומר הזה כל כך טוב, היו כאלו שאמרו, שאולי כדאי להכניס אותן למי השתיה של כל הציבור.
היום יש ציפרלקס ולוסטרל, סרוקסט ופבוקסיל ותרופות רבות אחרות. רק אחרי שנים גילינו שחלק מהתרופות, (וכל שאר הטיפולים יעילים) ברמה כזו שהן עוזרות ל50-70% מהציבור להיפטר לחלוטין מהפרעות מצב הרוח שלהם, ולעד 30% להחלים בצורה חלקית בלבד. כשחברות התרופות הבטיחו לנו תרופה לכל מחלה הם לא ידעו שהם יחטפו תביעות רשלנות מכל הכיוונים ושחברות גנריקה יגנבו להם את השוק מתחת לידיים.
האם אני אומר שהתרופות הפסיכיאטריות לא עובדות? ממש לא. כל פסיכיאטר מכיר ניסים שהתרחשו בעקבות טיפול תרופתי. אנשים שסבלו במשך שנים מדיכאון עמיד לטיפול קיבלו תרופה חדשה ופתאום כאילו החיים חזרו והדיכאון חלף לבלי שוב. אבל מה שהיה בהתחלה נצחון בטוח, הפסיק היום לעבוד באותה יעילות, ופסיכיאטר צריך היום להיות מומחה בפסיכופרמקולוגיה, לשחק עם ריכוזים של סרוטונין, דופמין ונוראפינפרין כדי להשיג יעילות טובה יותר של הטיפול התרופתי. הפסיכיאטר נאלץ לחכות לחומרים חדשים שנמצאים בפיתוח ומשפיעים על CRF, על רצפטורים ניקוטינים ומוסקרינים, על אינטרלוקינים ועל עוד עשרות מרכיבים שמשפיעים על מחלות פסיכיאטריות כמו חרדה, דיכאון או פסיכוזה.
יש כאלו שטוענים שרפואה מותאמת אישית היא הפתרון. אם נפתח תרופות באמצעות הכרה של הגנטיקה של האדם, הרי שנוכל לייצר טיפול אישי שיפתור לאדם הבודד את כל הבעיות. הבעיה היא שעם כל הידע שלנו על גנטיקה, היכולת שלנו לפתח תרופות כאלו רחוקה מאיתנו לפחות כמה שנים או עשורים. יכול להיות שתרופה כמו ציפרלקס תעבוד יותר טוב על אנשים עם דיכאון שיש להם גם גן מסויים. אבל חוץ מהגן הזה יש להם עוד כמה גנים, לכן צריך תרופה שתעבוד על אדם ספציפי באמת, ולא על אנשים שיש להם גן מסויים. אנחנו עוד רחוקים מזה.
אני לא אומר שהתרופות החדשות (גנטיות או לא גנטיות) לא יעזרו לאנשים מסויימים. אני גם חושב שהם יכולות להיות יעילות לאוכלוסיה גדולה של חולים במחלות פסיכיאטריות. אבל יש לי ספק אם הם יפתרו את הבעיה. למה? כי המוח שלנו מחובר לגוף שלנו באמצעות איבר שנקרא הצוואר. כמו שאי אפשר להתעלם מהגוף כאשר מטפלים באדם שסובל מדיכאון, אי אפשר להתעלם מהסביבה והמשפחה אצל אדם שסובל מחרדה. לתת רק נוגד חרדה ממשפחת SSRI למישהו אולי יפתור חלק מהבעיה, ואפילו חלק גדולה מהחרדה, אבל לא נפתור את כל הבעיה אם לא נתייחס לשאר הגורמים שמשפיעים על מצבו הנפשי של האדם.
תתעלמו לרגע מהעובדה שאני פסיכיאטר. מתוך הסתכלות ברזולוציה אחרת לגמרי, אני אומר שהתרופות עובדות ועוד איך, אבל הטיפול צריך לכלול התייחסות לשאר המרכיבים שמשפיעים על הביוכימיה שלנו. דברים שמנציחים או מחמירים את הפתולוגיה שלנו. טיפול תרופתי הוא כלי חשוב מאד בהתמודדות עם בעיות פסיכיאטריות, בתנאי שלא מזניחים את שאר המרכיבים של הטיפול. זה נכון בפסיכיאטריה, זה נכון ברפואה פנימית וזה נכון בכל סוגי המחלות.
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה, להרשם לטוויטר שלי, או להכנס לאתר של מרכז רזולוציה.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או להרשם לטוויטר שלי.
האם התרופות הפסיכיאטריות הפסיקו לעבוד?
מחשבות אחרונות שלי
תרופות פסיכיאטריות נגד דיכאון וחרדה בזמן הריון
כללים להתנהגות אנשי טיפול במדיה החברתית
מחשבות של אחרים
גדי: ה – SSR הפכו את חייהם של מיליונים ברחבי העולם, שהיו אומללים וחסרי אונים, והחזירואותם לחיים הנורמליים, לרוב...
א': שלום ד"ר וילנסקי, התרשמתי לטובה מהבלוג שלך וכמובן, רציתי להגיב על עניין התרופות מתוך ניסיון אישי. לפני כ-3...
גדי: כיצד באמת ניתן לומר שקיימת הפרדה מלאה ? הרי הגלישה ברשת ובמיוחד במדיה החברתית, קצת מעבירה אותנו מהחיים האמיתיים...
יעל א: כמו שכבר דיברנו פה פעם, זו הליכה על חבל כל כך דק. מצד אחד גם איש מקצוע הוא אדם, מאידך עבור המטופלים שלנו אנחנו...
ירדן לוינסקי: @דניאלה, זה כמובן תלוי במצב הספציפי של האדם
יום שני, 27 ביולי 2009 בשעה 14:34
אתה לא יודע איזה כיף זה לשמוע (או יותר נכון לקרוא) פסיכיאטר שאומר "הטיפול צריך לכלול התייחסות לשאר המרכיבים שמשפיעים על הביוכימיה שלנו. דברים שמנציחים או מחמירים את הפתולוגיה שלנו. טיפול תרופתי הוא כלי חשוב מאד בהתמודדות עם בעיות פסיכיאטריות, בתנאי שלא מזניחים את שאר המרכיבים של הטיפול." ומתייחס לסביבה והגורמים ה"לא-ביולוגיים" שתורמים להתפתחות המחלה. אני בטוח שיש עוד הרבה שחושבים ככה, אבל כמי שעושה את הדרך להפוך לפסיכולוג דווקא אבל מכיר את הרקע הביולוגי, זה מרענן לשמוע שמדבר חיובית על השילוב ולא נצמד לאחד מהקצוות.
יום שני, 27 ביולי 2009 בשעה 15:43
האם נתקלת במצב בו תופעות הלואי,"מנצחות" את הסיוע שניתן לקבל מן התרופות שבקבוצת ה-SSRI או בדומות לה?
מה אז עושים?
יום שלישי, 28 ביולי 2009 בשעה 14:32
תודה ירדן .
מאוד מעניין !
יום שלישי, 28 ביולי 2009 בשעה 17:22
האם הוכחו יעילותן של המתגברים ( אוגמנטציה )
אני לוקח ריספונד האם הוא נחשב לכדור טוב ???
יום שלישי, 28 ביולי 2009 בשעה 20:35
@רותי, אני מפנה אותך לרשימה קודמת שלי בנוגע להתמודדות עם תופעות לוואי.
http://www.thingsonmymind.com/?p=270
@אורלי, ריספונד הוא אחד הכדורים הנפוצים ביותר לאוגמנטציה. ישנם מחקרים מועטים על אוגמנטציה, בעיקר על ריספרדל (ריספונד) ועל סרוקוול וזיפרקסה. תלוי כמובן בסוג הבעיה
יום רביעי, 29 ביולי 2009 בשעה 18:23
שלום רב
אני לוקח פאקססט וריספונד במשך 3 וחצי חודשים והיה שיפור אדיר למשך יומיים אחרי 12 שבועות ומאז ועד היום הפסיק השיפור וכעת יש שיפור קטן ולא מורגש הרבה וכל היום אני שקוע באובססיות
שאלתי היא האם התרופופת הפסיקו לעבוד או מה
יום שבת, 01 באוגוסט 2009 בשעה 17:34
השאלה מה קורה אצל חולים שאינם מטופלים על ידי פסיכיאטרים. היום תגיד לרופא משפחה שאתה קצת מצוברח והמרשם מוכן, לשימוש תמידי (וצורך בעדכונו כמובן), עם האבחנה הרלוונטית – לנצח.
במחלקה פנימית בבית חולים, כחצי מהחולים (תחושה, לא בדקתי) מקבלים נוגדי דכאון כבר שנים. מי נתן להם אותם? מי עוקב? האם הטיפול אמור להיות עד סוף החיים? האם מישהו טורח לעבור מעבר לסטיגמה של האבחנה (והזילזול בה בתוך מחלקה "ביולוגית" כמו פנימית), ולבדוק מה ההקשר? מי מטפל? ממתי? האם נעשו מאמצים לא פרמקולוגים להתמודד עם הבעיה?
לדעתי, העידוד שניתן לרופאים שאינם פסיכיאטרים לרשום מרשמים כאלה, מהווה פירצה גדולה.
ולא שלפסיכיאטרים אין דעות קדומות על נבדקיהם. לדוגמא: "הוא פסיכי, הוא הרי עצור על משהו שקשור סמים – אתה לא רואה?".
יום שישי, 07 באוגוסט 2009 בשעה 12:25
פסיכיאטרים רושמים תרופות ולא נמצאים במעקב מתמיד אחר מי שרשמו לו תרופה. תופעות הלוואי לפעמים מחלישות עוד יותר בו אדם שנחלךש עד כדי כך שהוא לא יכול להתמודד ורוצה למות. יש אנשים שמציאות החיים שלהם מורכבת ויש אנשים שלא יכולים לעמוד בזה. ההשפעה של התרופה בתוספת השפעות הלוואי שלה, מביאות לטלטלה רגשית עזה ולהתגברות דחף אובדני. זה קורה גם אצל אנשים שנאלצים לחיות שנים לאחר מות ההורים עם אח בעייתי מאוד, ובלי משאבים. זה קורה גם אצל אנשים שבעיתם לא אובחנה ובאופן אובססיבי נחשבת כפסיכולוגית או פסיכיאטרית. מחכה לתשובה.
יום שישי, 07 באוגוסט 2009 בשעה 17:41
@לירון, לא ברור לי לאיזו תשובה את מחכה. אדם שלוקח תרופות מכל סוג צריך להיות במעקב רפואי. נקודה.
יום שני, 17 באוגוסט 2009 בשעה 1:41
אני עדיין מחכה לתשובה בבקשה
יום חמישי, 20 באוגוסט 2009 בשעה 21:28
@איתמר, כדור שעזר רק ליומיים ומאז לא עזר, כנראה לא עזר לך בכלל. ואם הוא ממשיך לא לעזור, מומלץ לחפש פתרון אחר
יום חמישי, 27 באוגוסט 2009 בשעה 15:09
תודה רבה על ההיענות
יום שישי, 30 ביולי 2010 בשעה 7:35
היי ד"ר לוינסקי,
אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל ממה שהבנתי תרופות לדיכאון עוזרות ל70 אחוז מהאנשים בדרגות שונות. כלומר ל70% לא תהיה רמיסיה מוחלטת אלא רק תגובה (שיפור מסויים). ומתוך אלה אחוז קטן יחסית יהיה לו רמיסיה מלאה.