עד כמה התקשורת צריכה לעסוק בעולם בריאות הנפש בכלל ובפסיכיאטריה בפרט? בחודשים האחרונים יש עליה בעיסוק של ערוצי תקשורת שונים במה שקורה בעולם בריאות הנפש, וחלק מהדברים שמדברים עליהם נשמעים ממש בעייתיים.

גם אם אתם לא קשורים לתחום של בריאות הנפש, לא מהצד של המטופלים ובני משפחותיהם ולא מהצד של אנשי הטיפול ומערכת הבריאות, והאזניים שלכם לא מזדקפות אוטומטית ברגע שאתם שומעים מילים כמו 'שער מנשה', 'אברבנל', או 'הרפורמה בבריאות הנפש', בוודאי יצא לכם לשמוע בחודשים האחרונים יותר דיווחים על המתרחש במחלקות הפסיכיאטריות מאשר שמעתם בעשר השנים הקודמות.

תקשורת ופוליטיקה

התפקיד של התקשורת הוא להביא לידיעת הציבור חדשות ולהציף דברים שנסתרים מהעין. לעשות תחקירים על נושאים חשובים שהציבור לפעמים לא מודע אליהם. למנוע מפוליטיקאים ומגורמים אינטרסנטיים להסתיר דברים שחשוב שהציבור ידע, כדי שהציבור יוכל אחר כך להחליט. לפעמים, התקשורת מובילה את הציבור למקומות חשובים ולפעמים היא בוחרת שלא לחשוף אותם. התקשורת לא נטולת פוליטיקה ומשוא פנים. היא לפעמים משמשת גם כלי בידי אותם גורמים ולפעמים נלחמת נגדם.

אבל התקשורת (ואני אנסה להימנע מהכללות למרות שזה לא תמיד אפשרי) לא פועלת בחלל ריק. יש סוגיות כמו רייטינג וכסף שמשפיעות על בחירת נושאים שהתקשורת מסקרת. יש דברים אטרקטיביים יותר ויש דברים פחות עסיסיים. יש גם גורמים שפועלים כדי לדחוף לתוך התקשורת נושאים שחשובים להם כי הם מקדמים את האג'נדה שלהם. כל זה ידוע למי ששם לב, אבל רוב הציבור לא עוקב אחרי כל התהליכים האלו.

פסיכיאטריה בעין התקשורת

כפי שכתבתי קודם, בזמן האחרון לא עובר שבוע בלי שאני שומע בדרך לעבודה בבוקר איזו כתבת תחקיר על מקרה בעייתי שמתרחש באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים. באופן כללי כמעט כל המקרים שמתוארים בכתבות האלו נשמעים כל כך בעייתיים שלא ברור מה עבר בראש של המעורבים. מאישה שקשורה במשך חודש ימים, דרך אישה שמישהו החליט שאח במחלקה יבצע עבורה שאיבת חלב (כיוון שהיא מניקה) ועד אחים במחלקה שהחליטו שמותר להם לנהוג באלימות כלפי מטופלים. כשאתה שומע את זה, אתה אומר לעצמך שלא יכול להיות שדברים כאלו מתרחשים בימים האלו ושחייבים לסגור את בתי החולים הפסיכיאטרים.

האנשים שעוסקים בתחום, הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאלים, הצוות הסיעודי ואפילו האדמיניסטרציה בתחום מרגישים מותקפים. אנחנו מוצגים כאנשים אכזריים שמקומם לא בעולם הרפואה, מערכת בריאות הנפש מוצגת כמערכת דורסנית שמתעלמת מהמטופלים שבה, ולכאורה כל המשאבים של הרפורמה בבריאות הנפש בוזבזו סתם.

עיתונאים חשובים כמו קרן נויבך או רן רזניק עוקבים יום יום אחרי סיפורים מתחום בריאות הנפש כי אלו סיפורים שהם מרגישים שהם חשובים לציבור. אם מישהו מהם מחליט שצריך לעסוק בנושא האשפוזים הכפויים במדינה או במספר המקרים שיש צורך בקשירה של מטופלים, אז יש סיכוי שזה דבר מספיק חשוב לציבור ושהציבור יעסוק בו. נושאים כאלו הם לא רק חשובים – אלא הם גם אטרקטיביים לתקשורת: יש שם עוולה נוראית (לכאורה) וזה נושא שמפעיל אותנו רגשית, בין אם כי כולנו מכירים מישהו שנזקק לעזרה פסיכיאטרית או שכולנו מפחדים שיום אחד גם אנחנו נכנס למשבר נפשי ונזדקק בעצמנו לעזרה.

אני משתדל לזכור שבאמצע נמצאים המטופלים. לא תמיד הם יכולים להגן על האינטרסים שלהם. לא תמיד הם מוכנים לדבר על מה שעובר עליהם. לא תמיד קרה להם משהו רע, לפעמים הם מעדיפים כמונו פשוט לשמור על הפרטיות שלהם. לפעמים הם מתביישים שמישהו בכלל ידע שיש להם דיכאון, חרדה או אובססיות. לפעמים הם לא מבינים מדוע זה קורה להם.

פסיכיאטריה ותקשורת הולכים טוב יחד

הבעיה מתחילה כששופכים את התינוק עם המים. הכתבות האלו לא תמיד משיגות את המטרה של חשיפה טובה לאור השמש של דברים שהתרחשו במחשכים. לא כל מה שמתרחש הרחק מעין הציבור הוא שלילי. יש אלפי עובדים שמטפלים במסירות במשך שנים אבל לא זכו שיכתבו עליהם בעיתון. יש עשרות אלפי אנשים שנזקקים לעזרה ומאות אלפים שקיבלו טיפול ונעזרו, אבל זה לא כל כך מעניין שיכתבו על זה בעיתון. לעשות כתבות תחת הכותרת 'הרפורמה נכשלה כי יש תורים ארוכים במרפאות בריאות הנפש' שנה אחרי התחלת רפורמה שנועדה לתקן ליקויים שנגרמו במשך 30 שנה, זו בדיחה, כי גם אם קופות החולים פתחו 50 מרפאות חדשות לבריאות נפש בתוך שנתיים, לוקח זמן עד שבונים מבנים, מכשירים אנשי מקצוע ומשנים סדרי עולם שפעלו מאז קום המדינה (ולפניה).

אם אני אזרח מן השורה ששומע שבבית חולים שיבא קשרו מטופלת במשך יותר משבועים ברציפות אני נחרד. אבל כשאני שומע את אותה כתבה בדיוק, אני מנסה להבין מה באמת קרה מאחורי הקלעים. כי אני לא מאזין ממוצע: עבדתי שם 12 שנה ואני עדיין מכיר חלק מהאנשים. אז כשאני שומע את הכתבה, ואני יודע שבכל השנים שעבדתי שם לא היה שם מקרה אחד של אדם שנקשר לכזו תקופה ארוכה, אני יודע שיש עוד צד לסיפור שלא מספרים לתקשורת. אבל המערכות האלו לא יודעות איך להתנהל תקשורתית בעידן של רשתות חברתיות ולכן המסר היחיד שעובר הוא שדברים נוראים מתרחשים במחלקות לבריאות הנפש במדינה.

וזה מבחינתי הגרוע מכל: שאם הדבר היחיד שעובר מכל הכתבות האלו זה שמתרחשים במערכת בריאות הנפש דברים נוראים, אז אנשים שצריכים עזרה לא יפנו לקבל עזרה. אנשים שסובלים מדיכאון, מחרדה, אנשים פסיכוטיים ואנשים במשבר לאחר פרידה או מוות של מישהו קרוב יפחדו ללכת למרפאה לבריאות נפש. הם ימשיכו לסבול בשקט או שילכו לאנשים בלי ידע והכשרה שיבטיחו להם ניסים ונפלאות בלי ביסוס. וזו גם האחריות של התקשורת – להבטיח שמסרים מורכבים יעברו. שלא רק ישמעו את מי שצועק חזק יותר או את מי שמפחיד יותר. כי עולם בריאות הנפש הוא עולם מורכב עם רבדים רבים ומסרים מורכבים. בדיוק הדברים שלא מצטלמים טוב לכתבה של שלוש דקות בערוץ 2.

יש יותר מדי דברים שצריך לתקן ולשפר במערכת בריאות הנפש ואחד הזרזים שזה יקרה, זה אם בריאות הנפש תהיה בתקשורת. גם אנשי בריאות הנפש צריכים לעצור ולבדוק את עצמם מדוע יש לעיתונאים כל כך הזדמנויות לכתוב דברים שליליים עלינו. אפשר באותה הזדמנות לחשוב איך הינו רוצים שהתחום הזה ייראה בעוד חמש או עשר שנים.