על התסבוכת שנקראת תופעות לוואי של תרופות | פסיכיאטר ברשת

על התסבוכת שנקראת תופעות לוואי של תרופות

אחד הדברים הנפוצים שעולים בתגובות לרשימות שלי הוא נושא תופעות הלוואי של הטיפול התרופתי. לאחד הקוראים יש שאלות בנוגע לטיפול התרופתי, הוא מרגיש שהתרופה לא עובדת כמו שצריך, שיש תופעות לוואי קשות מדי ואו שהפסיכיאטר שלו לא נתן לו תשובה מספקת אם הוא שאל אותו בעניין או שהוא מרגיש שהפסיכיאטר שלו לא מבין אותו. מכיוון שאני בדרך כלל לא הפסיכיאטר של אותו שואל, אני מתקשה לדעת מהי הסיבה המדוייקת אבל ברורה התחושה הכללית.

רק כדי להבהיר את העניינים, גם אני הייתי בשני הצדדים של הסיפור. גם אני קיבלתי בעבר תרופה כלשהי להורדת כאבים והורדתי אותה למינון שהוא מתחת למינון שהמליץ לי רופא המשפחה. כשהיה לי כאב גב לקחתי מינון נמוך יותר ממה שהמליץ לי הרופא, כי המינון הזה עזר לי אבל לא רציתי להגזים בנטילת תרופות. כשסיפרתי את זה לאורתופד (אתם יודעים כמה זמן מחכים לאורתופד) הוא אמר לי שמדובר ב'מינון הומאופתי' וזה כאילו שלא לקחתי כלום. עבורי, המינון הזה עשה את ההבדל. כנראה שהוא התכוון לומר לי שכדאי לקחת מינון גבוה יותר, ולא התכוון לומר משהו על הסיבה שבגללה אני לוקח את הכדור או על התגובה שלי. התוצאה כמובן היתה שלא חזרתי לאותו אורתופד (והמשכתי לקחת את הכדור עד שחלפו הכאבים לחלוטין)

תופעות לוואי הן עניין סטטיסטי ותופעות לוואי הן משהו אישי

לאנשים יכולות להיות תגובות שונות ולא צפויות לטיפול תרופתי. יש אנשים שזקוקים למינונים אדירים של תרופות, הרבה מעל מה שרוב המטופלים מקבלים. יש אנשים שמינונים נמוכים ביותר, אפילו ברמה שלא אמורה להשפיע בכלל גורמים להם לתופעות לוואי קשות. אצל חלק מהאנשים יש תגובות מוזרות שהרופאים פשוט לא יודעים איך להתייחס אליהם. אם מישהו לוקח תרופה נגד דיכאון ומתלונן על תחושה גירוד בתוך האף. הפסיכיאטר הסביר יבדוק את זה במאגרי המידע הרפואיים ולא יימצא כלום. ואולי אחרי חצי שנה מישהו יפרסם באיזה עיתון פסיכיאטרי מקצועי כתבה על מקרה שהיה לו עם שני מטופלים שדיוחו על גירוד בתוך האף.

אז למה רופאים לפעמים נראים שהם לא מקשיבים לדיווחים של מטופלים? למה רופאים בכלל ופסיכיאטרים בפרט לא תמיד נענים באופן מיידי כשמטופל מדווח על רגישות לתרופות או על כך שהוא צריך מינונים גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד של התרופות?

למה לא דנים על תופעות לוואי?

אני חושב שיש לזה כמה סיבות אפשריות:

  • לפעמים הפסיכיאטרים קצת טיפשים. כן, גם יש כאלו.
  • לפעמים הפסיכיאטרים מקשיבים יותר מדי לאגו שלהם.
  • לפעמים הפסיכיאטרים פשוט מתוסכלים יותר מדי. נניח שהתאמצת וחיפשת עד שמצאת תרופה שממש עוזרת למטופל שלך אבל יש לה תופעות לוואי מעצבנות במיוחד. וזה לא עניין רק של הפסיכיאטר. גם בני משפחה יכולים לרצות שהמטופל ימשיך לקחת את התרופה למרות תופעות הלוואי, כי היא עוזרת להם לתפקד טוב יותר או להיות פחות עצבני או תוקפני.
  • לפעמים המטופלים מדווחים על תופעות לוואי שלא שמענו עליהן או שנראה לנו הפסיכיאטרים שהן בלתי אפשריות מבחינה פיסיולוגית. זה לא אומר כמובן שהם לא באמת סובלים.
  • לפעמים מטופלים משקרים בנוגע לתרופות. זו עובדה. יש מחקרים שמראים שיותר מעשרים אחוזים מקבוצת אנשים שקיבלו בחינם תרופות לסרטן שיכולות להציל את החיים שלהם לא נטלו את התרופה, למרות שהם דיווחו שהם דווקא כן לקחו.
    בפסיכיאטריה זה בולט במיוחד בתרופות עם פוטנציאל התמכרות כמו קסאנקס – שם לא מדווחים שדווקא כן לקחו את התרופה, ובתרופות נוגדות דיכאון או פסיכוזה, שם מספרים שלקחו למרות שבפועל לא לוקחים. לפעמים מטופלים מפחדים לספר שהם לא לוקחים את התרופה. כאילו שהם פוגעים בפסיכיאטר שלהם.
  • לפעמים מטופלים מושפעים בקלות רבה מדי (במובן של סוגסטיה). הם קוראים את החוברת של התרופה ומייד מפתחים חצי מתופעות הלוואי שרשומות שם. ולא חשוב שמדובר בתופעות שמתרחשות אחת לחמשת אלפים או עשרת אלפים והסיכוי שהם יסבלו משתי תופעות לוואי בו זמנית קרובה לאחד למליון. היה לי מטופל שאמר שהוא סבל מכל תופעת לוואי אפשרית. הוא גם סיפר שכואבות לו הציפורניים ברגליים כשהוא הולך להשתין.
  • לפעמים גם המטופלים וגם המטפלים לא מבינים אחד את השני, או סתם מפרשים בצורה לא נכונה משהו שנאמר בשיחה.

וגם, צריך לזכור שלמרות שהחוק אומר שעל הפסיכיאטר לעדכן את המטופל בכל תופעות הלוואי האפשריות, לפעמים זה לא מעשי ואפילו לא רצוי מבחינה טיפולית. אם אנשים פעם היו קוראים את רשימת תופעות הלוואי האפשריות של אקמול, הם לא היו מעיזים לתת אותה לאף אדם. נכון שיש תופעות לוואי שלא מזכירים מייד (כי הם כל כך נדירות), אבל לפעמים זה לטובת המטופל.

בפסיכיאטריה, כמו בכלל ברפואה (וגם בתחומים אחרים) הטיפול צריך להיות גמיש ודו כיווני. אנחנו יודעים שהמדד הטוב ביותר להצלחת טיפול הוא מינון מתאים ונטילת תרופה במשך זמן מספיק. אולי חלק מהפסיכיאטרים לא מצליחים להעביר את חשיבות העניין. לחלק גדול מהמטופלים גם אין סבלנות להמתין עם תופעות הלוואי עד שהתרופות יעשו את העבודה שלהן.

בסופו של דבר, ההחלטה אם להמשיך טיפול תרופתי למרות תופעות לוואי היא של המטופל. הפסיכיאטר לא יכול להרגיש את מה שאתם מרגשים, או לדעת את מה שאתם חושבים. הפסיכיאטר יכול וצריך לעזור לכם לקבל החלטה טובה שמבוססת על כל השיקולים. וזהו.

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

מחשבות של אחרים

שרה: יצאתי עם אדם שהוא adhd..יש לו התפרצויות גם לעג .. אנחנו אוהבים אחד תשני אבל אין סבלנות , חושב תמיד שאני מנסה...

Moran: היי אני לוקחת כבר כשנה לוסטר ואני עכשיו בטיפולי פוריות האם זה יכול להזיק להליך ?

פנינה: לקחתי כ20שנה סרוקסט 20מג עם השפעה מעולה ! ו ואצלכם הפסיק לפעול פניתי לרופא שהתחיל לי עם סרנדה ובני משפחתו חצי...

אלכס: כתבה נכונה לחלוטין! הכי חשוב להיות פתוח מבחינת שיתוף המידע עם המטפל. השקרים הם המנוע של הימשכות המצב הרע.....

עדנה: אני נוטלת מירו 7.5 מ"ג בתוספת לסרוקסט וכל הזמן רדומה. איך אפשר להגיע למעט צלילות מוח? קשה לי לכתוב, לחבר...

ראול: גם למישהו שלחם בצבא ונהרגו לו חברים מול העיינים, והוא נכה בכיסא גלגלים שמשפחתו כבר מתה אחד אחרי השני והוא נותר...

עדן: חייבת התערבות פסיכיאטרית דחופה,זה עלול להגיע למצב של פגיעה עצמית או פגיעה בתינוק חלילה.. בהצלחה.

חנית ג'אגר: וואו בדיוק מה שקורה לי לאחרונה אני פניתי לפסיכיאטרית שלי אחרי 6 שנים של טיפול בסרוקסט והחלטתי לקחת פרוזק...

תגובות

14 תגובות לרשימה ”על התסבוכת שנקראת תופעות לוואי של תרופות“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת אלה:

    הפסיכיאטר שלי טיפש או משחק אותה כזה
    מינונים קשקושים לא מאמינה בטיפול שלי בשיט ובטח לא חושבת על פסיכיאטר אחר(מסיבות אישיות)
    אני עוד מעט הולכת אז לא הכפת לי מכלום בטח לא ממינונים
    חייבת לציין שלפעמים הפוסטים שלך קצת מוזרים אבל כל עוד זה קריא זה בסדר

  2. מאת חבצלת:

    כרוקחת מוסמכת מזה מספר רב של שנים ןכמי שמשמשת "כומר וידוי " של החולים , תופעת ההכחשה של הרופאים לגבי תופעות לוואי של התרופות בכלל ופסיכיאטריות בפרט ידועה לכל הגורמים המקצועיים פרט לרופאים עצמם .בפרט אלה עם האגו המנופח והידע הקטן .
    בפסיכיאטריה זה הרבה יותר קל .כי החולים הם ה"פסיכים " שלא מבינים שום דבר .
    אחת הסיבות שאין כמעט טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי בחולים אלה , גם אם בשלבי החלמה , כי פשוט הרופאים לא מאמינים שאפשר לגרום לחולים אלה להחלים לתפקד באדם נורמלי בחברה .
    חייבת לציין שיש מעט מאוד רופאים שעדין מתנהגים כבני אנוש העלולים לטעות , ומתיחסים תופעות הלוואי ברצינות.

  3. מאת ירדן לוינסקי:

    @חבצלת, אני חושב שאת מכלילה קצת, אבל זה בסדר.
    רוב הרופאים מודעים לתופעות הלוואי, ורובנו גם מדברים על זה עם המטופלים. מה שכן, הפסיכיאטרים הרבה יותר מודעים לאפקט הסוגסטיה/פלסבו, ואף משתמשים בו.
    אני לא מתייחס לחולים ככאלו שאינם מבינים, הם אינם 'פסיכים' ואפילו חולים פסיכוטיים מבינים היטב מהן תופעות הלוואי. לעומת זאת, אני כן חושב שעצם קיום תופעות לוואי אינה סיבה אוטומטית להפסקת טיפול, אלא פתח לדיון של שיקולים בעד ונגד

  4. מאת סהר תמיכה:

    תגובה לאלה:

    הי אלה

    אני מבין שאת מאוכזבת מהפסיכיאטר, ובכלל התייאשת מהטיפול..כתבת שאת עוד מעט הולכת, וזה נשמע שאת מרגישה שכבר אין סיכוי ולא אכפת לך כבר ממה שיקרה, כי את כבר מרגישה שהגיע הסוף..

    רציתי לבקש ממך אולי לנסות לבוא ולדבר איתנו באתר סה"ר ( http://www.sahar.org.il/ ), לספר לנו על היאוש שאת מרגישה, על ההתמודדות שלך..אנחנו באתר לא פסיכולוגים, אלא פשוט מתנדבים שנותנים אוזן קשבת למי שמבקש, כי לפעמים שיחה יכולה קצת להקל..

    את מוזמנת מכל הלב:-)

    מתנדב סה"ר

  5. מאת אבי:

    אני שותף לביקורת של דר' לוינסקי על הפסיכיאטרים. אלה שדעתי עליהם הרבה יותר גרועה !!!

  6. מאת לירון:

    כמעט כל מה שכתוב כאן מוכיח כמה לא הוגן המצב שבו נמצא המטופל של הפסיכיאטר וכמה לא הוגן היחס של הפסיכיאטר אל המטופל. אני לא מבינה למה אין מי שיכול לשנות את המצב הזה בקלות, ולמה נניח אתה עם התובנות האלה לא נחלץ לטובת המטופלים באופן מעשי ולא עוזר לכל מיני אנשים שמנסים להתנגד לכפיההפסיכיאטרית.

  7. מאת ירדן לוינסקי:

    היה לי ברור שרשימה הזו היא הזדמנות נפלאה לתקוף את הפסיכיאטרים.

    אבי ולירון, אין טעם לחפש אשמים. גם הפסיכיאטרים וגם המטופלים הם בני אדם וכולם רוצים שהמטופל ירגיש טוב. כמו שכתבתי ברשימה למעלה, צריך לחשוב איך מגיעים לטיפול טוב יותר.
    ללירון, אם היה לך קושי עם מטפל את יכולה לעבור למטפל אחר. הפסיכיאטרים משתדלים לא לעשות דבר בכפייה, מקפידים לעשות דברים רק במסגרת החוקים של מדינת ישראל, ובעיקר לעשות מה שלדעתם הוא הטוב ביותר עבור המטופלים שלהם. ברור שיש אנשים שלא מסכימים מכיוון שתמיד יהיו דעות מנוגדות. זה לא אומר שהפסיכיאטרים רעים, ולפעמים בגלל מחלה אין ברירה לרופא אלא לפעול בכפייה. כל הפסיכיאטרים מעדיפים לא לעשות שום דבר בכפייה.

  8. מאת whisper:

    אני מבינה שיש קו דק שמפריד בין תגובה חרדתית לטענה ממשית.
    הייתי אומרת שכשפסיכיאטר מתפקד כ"דילר" ולא כפסיכותראפיסט, מעגל העוינות שמתפתח בין הפציאנטים לבינו, ובינו לבין הפאציאנטים גורם לשחיקה די מהירה. זה מקהה את הרגישות. סוג של סרט נע.
    לפעמים כל ההבדל בין להמשיך לבלוע את תופעות הלוואי יחד עם התרופה ללהתייאש זו תגובה אמפתית מתקפת של ה"דילר".
    כיוון שמדובר בנפגעי נפש, היכולת של רבים מהם מאוד מצומצמת להתמודד עם שלבי הניסוי וטעייה של התאמת תרופה או מינוני תרופה. המתח שנוצר בין מצב החירום לאי האמון הבסיסי גורם לתסכול אדיר, שיוצר בסופו של דבר נתק, יותר נכון – בתחילתו…
    לדעתי הפתרון נמצא בהתמודדות עם מה שהביא ללקיחת הכדורים in the first place, כלומר פסיכותארפיה, ואם הפציאנט נפגש עם פסיכולוג קליני במקביל, חשוב שהערוץ בין הפסיכיאטר לפסיכולוג יהיה פתוח. ככה הסיכוי של נפילה בין הכסאות קטן.

  9. מאת ירדן לוינסקי:

    @whisper, גם רופא שעוסק בהבט הביולוגי של הפרעות נפשיות איננו דילר. למונח הזה יש כבר יש קונוטציה שלילית.
    ברור שיש צורך בעבודה משותפת של הפסיכותרפיסט והפסיכיאטר, ובלי קשר גם רופא שנותן תרופות בכל תחום חייב להיות מודע בכל רגע להבטים הללו

  10. מאת שושו ל.:

    ירדן וילנסקי, למגיבה חבצלת- רשמים מהכתבה מידע כללי שלי ומהכרות שהיתה לי עם ידיד.
    א. תרופות פלצבו שבהן משתמשים פסיכיאטרים לפעמים פשוט לא עוזרות וגורמות לבעיה להמשך.
    ב. תופעות לוואי הן לא רק גירוד וכד' אלא גם תאבון מוגבר והשמנה, כאבים אמיתיים, הגברה או יצירה של חרדות, הזיות וכד'. אין למטופל אפשרות אמיתית לדעת מה הפסיכיאטר יחשוב.
    ג. פסיכיאטרים טפשים אגומניאקים ומתוסכלים לא ממש מעוררים במטופלים רצון לשתף בתופעות לוואי, הרגשות וכד'. גם אם הפסיכיאטרים לא ממש כאלה, זה רושם שהם יוצרים כנראה.
    ד. מטופלים לא מפחדים לספר שהם לא לוקחים תרופה באילו שהם פוחדים מהפסיכיאטר אלא כי הם פןחדים מהכפיה, מתופעות הלוואי של התרופה, מהשפעת התרופה עצמה ומאלף סיבות שחלקן רציונליות. המשפט "כאילו שהם פוחדים…. " משקף קביעות שמבוססות על הנחה מוקדמת של הפסיכיאטר.נגמר לי המקום אז אני אמשיך בעוד הודעה.

  11. מאת שושו ל.:

    המשך ההודעה שנגמר לי המקום שלה:
    יותר מלפעמים המטפלים והמטופלים לא מבינים אחד את השני או מפרשים בצורה לא נכונה משהו שנאמר בשיחה. חוסר ההבנה הזה הוא לרעת המטופלים בלבד.
    הטיפול צריך להיות גמיש ודו כיווני, אבל זה בעייתי כשהוא נעשה בכפיה לאחר הפעלת כח.זה בלתי אפשרי למעשה. מינון מתאים ונטילת תרופה במשך מספיק זמן אפשריים יותר כשיש אשפוז, אך גם בן אדם סתכלתן לכאורה יכול לצבור בלב ולתכנן פתרון בחופשה ולא לקחת תרופה. למעשה אובדנות זה סוג של פתרון אסור שבן אדם מוצא והאשפוז אמור לתקן, אבל עלול ליצור מציאות שמחזקת אותה.
    כשבן אדם מפתח הפרעה לא אלימה ומתנגד לאשפוז כפוי, האלימות שמופעלת עליו יוצרת אצלו עוד תגובות שנחשבות להפרעות. גם אם ההפרעה הראשונית התפתחה כתגובה למצב מלחץ זה לא משנה כי היא נפשית ויש לה טיפול נפשי. ההגיון היה צריך להגיד שצריך טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי וטיפול אחר בגישה חיובית למי שלא משתף פעולה, במקביל בנוסף והכי רצוי במקום.
    מינון מתאים ונטילת תרופה במשך מספיק זמןאפשריים יותר במסגרת אשפוז אך גם מטופל סתגלתן לכאורה יכול לצבור בלב ולתכנן פתרון בחופשה ולא לקחת תרופה. תופעות הלוואי הקשות עלולות להחשב כנפשיות וגם עלולות להשפיע קשה במובן הנפשי ולהתבטא בהתנהגות ובדיכאון. כל מה שנפשי נחשב לחולני ולדמיוני. זה עלול להיות מעגל קסמים ממושך וזה עלול להיות מעגל קסמים קצר מועד , בפרט למי שממילא ביטא התנהגות שנחשבת למצדיקה אשפוז כי הגיע לסף כושר הסיבולת. הטיפול הפסיכאטרי לכן נבדל מהרפואה ומההומניזם, וזאת למרות שיש גם הצלחות. זה פשוט לא הוגן.

  12. מאת שושו ל.:

    לירדן וילנסקי ולwhisper

    אין לי מושג אם פסיכותראפיסטים קיימים כאשר האשפוז הוא כפוי וכמה יש שיתוף פעולה איתם כאשר האשפוז הוא כפוי. בכל מקרה, אם הם לא קיימים והם היו יכולים לעזור, זה מחדל, כי ישנם אנשים שמאושפזים בכפיה לאחר משבר מתמשך, והאשפוז במתכונתו מחריף את המשבר שלהם.
    כמו כן אני חושבת שהשימוש של whisper
    במילה דילר הסיט את תשומת הלב מדברים של הרבה טעם שהיא כתבה. טענות ממשיות בקלות עלולות להתפרש כתגובות חולניות. גם תגובות לא בריאות מבחינה נפשית מתפרשות כהפרעה ומטופלות בהתאם בלי שתעשה חקירה למקורן. מעגל עוינות שמתפתח או שקיים מלכתחילה אכן גורם לשחיקה ומקהה את הרגישות.
    חוץ מזה,
    "ברור שיש צורך בעבודה משותפת של הפסיכותרפיסט והפסיכיאטר, ובלי קשר גם רופא שנותן תרופות בכל תחום חייב להיות מודע בכל רגע להבטים הללו
    ", אבל האם זה כך במציאות? הדבר צריך להיות מעוגן בחקיקה וצריכה להיות עליו ביקורת. הדבר כנראה יותר אפשרי במגזר הפרטי וזה גרוע כי לפעמים זה גזר דין מוות באופן מילולי למי שאין לו יכולת כספית ו/או מודעות ו/או נכונות לדבר.בדיוק היום שמעתי למשל שבקופות החולים יש סחבת בבדיקות או משהו כזה. אם בגלל שקיימות נורמות פסולות אי אפשר למצות את הדין עם דברים רפואיים פסולים בכלל ודברים פסיכיאטריים פסולים בפרט, זה עצוב מאוד, וזה רק מוכיח את ההגיון שבחרדות מסויימות.

    מאת ירדן לוינסקי:

    יום שני, 30 בנובמבר 2009 בשעה 15:51
    @whisper, גם רופא שעוסק בהבט הביולוגי של הפרעות נפשיות איננו דילר. למונח הזה יש כבר יש קונוטציה שלילית.
    ברור שיש צורך בעבודה משותפת של הפסיכותרפיסט והפסיכיאטר, ובלי קשר גם רופא שנותן תרופות בכל תחום חייב להיות מודע בכל רגע להבטים הללו

  13. מאת אני:

    אם הטיפול הוא כפוי זה משדר מסר למטופל וגם לסביבתו שצריך לקחת את התרופה ולחכות שתופעות הלוואי יעברו, גם אם הן למעשה מסכנות את מי שחווה אותן. זה מצב משובש. וחוץ מזה, במסגרת הציבורית יש גם פסיכותרפיטים? אני חושבת שחבצלת מאוד צודקת, ושזה לא משנה אם היא מכלילה קצת או לא כי התופעה קיימת , הופכת אנשים לחסרי אונים ופוגעת בהם.

  14. מאת א':

    שלום ד"ר וילנסקי,
    התרשמתי לטובה מהבלוג שלך וכמובן, רציתי להגיב על עניין התרופות מתוך ניסיון אישי.

    לפני כ-3 שבועות לערך הייתי אצל פסיכיאטרית לשם חוות דעת., אחרי שעה של פטפוטים, השערות רבות מצד הפסיכיאטרית, הוחלט שאקבל בינתיים למיקטל. תופעת הלוואי היחידה שהיא ציינה בפניי היא "פריחה", מאחר שהיא עלולה לגרום ל-SJS הקטלנית…

    נברתי כמובן ברשת וגיליתי עוד שלל תופעות לוואי של התרופה, כגון: סחרחורות, יובש בפה, אפתיה, בעיות זיכרון, נשירת שיער, כאבי ראש איומים וכיו"ב.

    כשנפגשנו לשם ביקורת, היא ציינה שהיא לא מכירה שום תופעות לוואי שכאלו ושאין לי מה לדאוג.
    תהיתי, האם היא באמת לא יודעת על כך שום דבר? נברתי בעצמי באתרים מקצועיים רבים, המיועדים לפסיכיאטרים, בהם יש סטטיסטיקות ברורות על תופעות הלוואי וההתפלגות שלהן באוכלוסיה ובכל זאת, היא לא יודעת דבר.
    האם המידע היחיד שרוב הפסיכיאטרים מקבלים הוא מהתועמלנים שמשווקים את התרופה או שהם בעצמם נוברים אחר מידע מדויק יותר ומעמיק יותר על התרופה?
    או שמא יש אינטרס מסוים להכחיש את תופעות הלוואי הללו?

    אשמח לשמוע תשובתך הכנה והמקצועית בנוגע לנ"ל.

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.