על הבעייתיות של תקשורת אינטרנט עם מטופלים
פעמים רבות נשמעת הטענה שאחד התפקידים של טכנולוגיה הוא לשפר את התקשורת בין מטפלים לבין מטופלים, לסייע בהעברת מידע בין הפסיכיאטר או הפסיכולוג לבין המטופל שלו. אבל לפעמים אפשרויות התקשורת הנרחבות שקיימות היום יכולות להיות בעייתיות באותה מידה שהן מסייעות לתקשורת.
השימוש הנפוץ ביותר היום (עדיין) בתקשורת מטפל מטופל הוא לא ישיר. מרבית האינטראקציה בין מטפלים למטופלים היום ברשת היא בפורומים ציבוריים כמו פורומי הבריאות של ויינט, תפוז או אתרי הבריאות למיניהם. אני מתייחס כמובן לתחום שאני מכיר כמו פסיכיאטריה אבל זה נכון לתחומים טיפוליים אחרים באותה מידה. גולשים מגיעים לפורום פסיכיאטריה, שואלים שאלה קצרה ומקבלים תשובה קצרה. בדרך כלל בסוף התשובה אנו מקפידים לכתוב שהיעוץ בפורום לא מחליף יעוץ רפואי ויש צורך לפנות לאיש מקצוע מחוץ לפורום.
אבל מה קורה כשאתה מקבל ממטופל מכתב בדואר אלקטרוני שאורכו שלושה עמודים? הוא מספר לך על אירוע שקרה לו ואל דברים שלדעתו הם חשובים לצורך האבחנה הפסיכיאטרית, הוא מפרט את השתלשלות האירועים ואת מצבו, תרופות שקיבל בעבר וכיום ועוד ועוד פרטים. אי אפשר כמובן להאשים את המטופל בהרחבת יתר כיוון שהוא כתב את מה שהוא חשב שכדאי למטפל לדעת.
מצד שני, עומס מידע שכזה שהמטופל "מפיל" על המטפל יכול להוביל למצב שבו הפסיכיאטר מפספס פרטי מידע חשובים בגלל שהם טבעו בים של תיאורים ארוכים ומתפתלים. כשאני מבצע ראיון פסיכיאטרי לשם אבחון מצבו הנפשי של אדם אני יכול לכוון את השיחה, להתמקד או לסגור פינות שנראות לי חשובות יותר או חשובות פחות. אני מסוגל לנהל את השיחה כך שבזמן שהוקצב אני יכול להגיע למסקנות רלוונטיות כדי שיהיה לי ברור כיצד ממשיכים הלאה.
לעומת זאת, כשרופא מקבל טקסט של שלושה עמודים יש לו אחריות לפעול על פי המידע שמופיע בטקסט, גם אם הוא ברור לחלוטין וגם אם הוא משתמע. תחשבו על קליניקה לטיפול שיש לה כמה עשרות או מאות מטופלים שרק עשרה אחוזים מהם מחליטים באמצע הלילה לכתוב למטפלים שלהם טקסט רק כי הם לא נרדמו. תחשבו על זה שעל פי חוק כל מסמך רפואי (ואימייל ממטופל יכול להכנס בהגדרה הזו של מסמכים רפואיים) הוא בעל משמעות משפטית. מתי שהוא יגיע היום שפסיכיאטר או פסיכולוג ייתבע על כך שלא התייחס להודעת טקסט שקיבל בלילה, או שלא הגיב מספיק מהר לתוכן של מסמך וורד בן 5000 מילה שכתב מטופל.
הדרך היחידה להתמודד עם הנקודות האלו היא לקבוע גבולות ברורים. לקבוע מה ומתי אפשר לשלוח הודעת SMS. מה אפשר לכתוב בתקשורת דואר אלקטרוני, איזה אורך הודעות הוא סביר ועד כמה הזמינות של הפסיכולוג או הפסיכיאטר להודעות האלו סבירה. אני לא טוען שאי אפשר להשתמש בכלים האלו, אלא שכל טכנולוגיה חדשה וכל דרך תקשורת חדשה – בין אם היא פשוטה לכאורה כמו אימייל ובין אם מורכבת כמו השתתפות ברשת חברתית דורשת הרבה מחשבה מוקדמת.
איך אתם יוצרים קשר בין מטופלים למטפלים?
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
2 תגובות לרשימה ”על הבעייתיות של תקשורת אינטרנט עם מטופלים“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום רביעי, 06 בינואר 2010 בשעה 16:54
כמו שכתבת ,גם נסיוני מראה כי יש חשיבות רבה להצבת גבולות והבנה הדדית לגבי מטרת השימוש בכלי עזר וירטואלי כמו מייל או סמס.
למשל:הודעות SMS מוגבלות בניסוח ותוכן אני משתמשת בהן ככלי עזר בטיפול התנהגותי ומבקשת הודעות קצרות כמו: ביצעתי – רמת לחץ X , פוטרת מראש ניסוחי נימוס כמו : מה שלומך או לילה טוב, ההודעה ממוקדת מטרה, לרוב מוסכם כי אני לא משיבה להודעות- ההתיחסות נעשית במפגש.
יום ראשון, 24 בינואר 2010 בשעה 14:40
אם כי קיימת אפשרות והיא אף עשוייה להיות נוחה למדי לשני הצדדים, תקשורת באמצעות מסנג'ר לסוגיו. נכון שהמפגש הפרונטלי הוא היעיל ביותר אך כיום בעידן האינסטנט, אפשר לקבוע מראש מועד מפגש וירטואלי באמצעות מצלמה ומיקרופון כמובן.