האם אני נורמלי? | פסיכיאטר ברשת

האם אני נורמלי?

אחת השאלות שאנשים שואלים את עצמם, לא רק אבל בעיקר בהקשר של בריאות הנפש היא השאלה 'האם אני נורמלי?'. יש הרבה מאד הגדרות למהי נורמה ומי בדיוק נורמלי (לא שאפשר להגיע להגדרה מדוייקת, אבל נניח). בהקשר של ביקור אצל פסיכיאטר יש לנורמה משמעות שונה מאשר בביקור אצל המורה של הילד.

מה זה נורמלי בכלל?

בהקשר הפסיכיאטרי, ישנן כמה הבחנות שונות שצריך להתייחס אליהן כשאנו עוסקים במהות הנורמה. ראשית, ישנו המושג החברתי תרבותי של הנורמליות. כשמישהו בא אלי ושואל אותי "האם אני נורמלי?" אולי צריך לשאול אותו "למה אתה רוצה להיות נורמלי?". כי נורמלי זה הממוצע. נורמלי זה אייקיו 100, עם דירת ארבעה חדרים, משכורת חודשית, שניים וחצי ילדים ועבודה משעממת. נורמלי זו ארוחת צהריים במשרד וחוגים לילדים אחר הצהריים.

נורמלי זה גם לנסות להיות בדיוק כמו כל האחרים, להכנס לאותה שבלונה שהחברה קבעה שככה צריך להתנהג. ומי קבע איך צריכים להתנהג, להתלבש או לדבר? אז למה שמישהו ירצה להיות נורמלי? בבקשה, אל תקראו לנו נורמלים.

נורמלי, ככל הנראה, זה כל מי שהוא לא אני.

בהקשר של המטופל שמגיע ליעוץ פסיכיאטרי או לפסיכולוג, השאלה 'האם אני נורמלי?' לא שואלת באמת 'האם אני נורמלי' אלא 'בבקשה תגיד לי שלא השתגעתי, שאני לא משוגע.' האמת היא שרוב האנשים שמגיעים לפסיכיאטר הם לא 'משוגעים' ולא 'פסיכוטים' אלא אנשים שיש להם בעיות כאלו ואחרות. אנשים כמוני וכמוכם, שקרה להם משהו, שמשהו השתבש והם פשוט צריכים עזרה. גם אנשים שהם 'לא נורמלים' לא הופכים למשוגעים, ואני יודע שבתור פסיכיאטר בכלל אסור לי להשתמש במילה משוגעים, כיוון שהמילה שיגעון בפני עצמה כבר שופטת את האנשים.

אנשים לא צריכים לשאוף להיות נורמלים, אלא לרצות להרגיש טוב עם עצמם. ישנם מקרים, קיצוניים, שבהם אנחנו מבינים שיש מחלה שמעורבת בעניין כמו פסיכוזה. בפסיכוזה אנשים מאבדים קשר עם המציאות ולפעמים עושים החלטות שהן חסרות שיפוט. אבל בין זה ובין להרגיש שאתה לא נורמלי כי יש לך דאגות, חרדות, מצב רוח ירוד או מחשבות טורדניות יש פער גדול מאד.

מצד שני, אדם שסובל מדיכאון, מפסיק לעבוד או אפילו לשוחח עם בני משפחתו רוצה רק לחזור להיות נורמלי. אדם שנמצא במאניה ומרגיש שהוא מלא אנרגיה, שזורם לו חשמל בגוף ושהוא מסוגל לעוף כנראה גם לא במצב נורמלי. כל מה שהאנשים האלו רוצים זו ההזדמנות להיות יותר נורמלים, כמו כולם. הם לא חושבים שהם 'רק טיפה חריגים וזה כל כך נחמד ומעניין'.

אחרי שנים של עבודה עם אנשים, חולים ובריאים יש לי רושם שאנחנו יודעים פחות ופחות מהי נורמה, ובעצם אנחנו לא כל כך אוהבים אנשים 'נורמלים'. אולי כי הם לא מספיק מעניינים אותנו. האמת, לא כל כך חשוב לי מהי ההגדרה של נורמלי.

גם ככה יש יותר מדי סטיגמה בעולם.

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

מחשבות של אחרים

יוספה: בעלה של אחותי עזב אותה לפני 10 שנים. מאז היו לה שני קשרים משמעותיים שהסתיימו שלא ביוזמתה. היא כל כך עצובה. לא...

טורו: היי, נראה לי שאת חיה בבועה משלך… זה כדי לברוח מהמציאות בה את חיה. קרי, מציאות מדומה…

מאהר: את יכולה לאט לאט אם לוקחת כדור שלם אז לוקחת חצי כדור לשבוע אחר רבע כדור לעוד שבוע וזהו

יפעת: מה זה אומגה גליל?

יפעת: לאיזה כדור החליפו לך?

מנו: מה הייתם עושים הייתה לכם בת זוג וחמה שיש להם בעיות נפש . .. וכרגע יש תינוק בבית בן חודש.. אני ממש מטוסקל מכול זה...

גיא: שמחתי לשמוע על המחלה ואשמח לשמוע על הדברים ועל נוספים ,

עדנה: אהי סובלת מחרדות ולוקחת קלונקס 0.5 מג 3 פעמים ביום. סובלת מנדודי שינה בגלל Ixel. הרופאה שלי המליצה על ולריאן...

תגובות

7 תגובות לרשימה ”האם אני נורמלי?“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת Jim:

    "מה אני, לא נורמלי להיות נורמלי?!" – מאיר אריאל.

    נחמד מאוד, אהבתי את הכתבה, אוסיף רק מילה שלי בנושא, מעולם לא טענתי לשפיות או נורמליות: אני לא סובל מאי שפיות, אני דווקא נהנה מזה!

  2. מאת יואב מ.:

    מסכים עם כל מילה. מצויין כתמיד.
    רק בקשה אחת: די כבר לתת כדוגמא לנורמלי משעמם: "נורמלי זו ארוחת צהריים במשרד וחוגים לילדים אחר הצהריים". יופי לך שאתה עצמאי (אולי) ואני מצטער שבחרתי בג'וב "נורמלי" כמו מפתח תוכנה, אבל באמת שארוחת צהריים במשרד עם חברים לעבודה היא לא נוראית בכלל, וחוגים לילדים אחה"צ (לא שיש לי ילדים אבל כשיהיו ארצה שיעשו) זה לא רע.
    פשוט אני מרגיש שמושג הנורמליות כבר פשט את הרגל מזמן, כי בעידן ההגשמה העצמית כל אחד חייב להיות מיוחד ויוצא דופן ומגשים את הייחודיות שלו. זוגיות היא פאסה (למה להסתפק באהבה לאדם אחד כשאפשר לשבור את התבניות), עבודה משרדית היא פאסה, קניית דירה היא פאסה. לפעמים נראה לי שלעשות דברים "נורמלים" זה ממש מהפכני ושובר תבניות. 🙂

  3. מאת יאנה:

    אני רוצה לומר שאני מאוד מסכימה עם יואב .מ אין צורך להגדיר את הנורמלי , צריך לעשות את מה שטוב לך עם אתה מרגיש שארוחה במשרד עם חברים לעבודה היא משעממת אל תאכל איתם ועם אתה לא רוצה להביא את הילדים שלך לחוגים אל תביא תעשה את מה שאתה מגיש לנכון ועם לעשות את כול הדברים הללו נראה לך טוב אז תעשה אותם הפואנטה שלי היא תעשות מה שאתם מרגישים לנכון על מנת להגיש סיפוק עצמי (במידה ואתם לא פוגיעם בזולת כמובן ).

  4. מאת דניה:

    אני חושבת שכיום הפסיכיאטריה פועלת בשני מישורים נפרדים – מישור אחד – לסייע לאנשים שסובלים מחרדה, דכאון, הפרעות קשב וכיו"ב לשפר את איכות החיים באמצעות תרופות מסוג SNRI, SSRI, וכו'. כיום כשחצי מדינה לוקחת ציפרלקס או ריטלין, אדם שסובל מחרדות דכאונות או הפרעות קשב, לא נחשב ל"משוגע" ויש בזה משהו טרנדי, יען כי לא מעט סבלרטאים משתמשים בכדורים אלו או יוצאים מהארון כמופרעי קשב. ראו ערך רוגל אלפר, אברי גלעד וכו'.

    המישור השני הינו מישור בעייתי משהו – מישור של שיטור חברתי והפעלת כפייה. הסמכות לאשפז אדם כי הוא איבד את הקשר עם המציאות מטיל על הפסיכיאטר הבודק את התפקיד השיטורי להחליט מהי המציאות, ולמעשה לשפוט בעיניים סובייקטיביות (הנחזות כאובייקטיביות) את מציאות חייו של הפרט. אדם יכול לאמר שהתנכלו לו בעבודה וגם בשכונה, וזה יכול להשמע פרנואידי לחלוטין. מאידך, לא מעט נשים חוות הטרדה מינית בעבודה, מתלוננות, וסובלות התנכלות רבתי מן הסביבה החברתית והתעסוקתית שלהן. אישה שהוטרדה מינית במקום העבודה וסבלה מ"סביבה עוינת" יכולה למצוא את עצמה מאובחנת על ידי פסיכיאטר כמי שסובלת גם מ"פנטזיות מיניות על הבוס", וגם, רחמנא ליצלן, מ"פרנויה" ש"מתנכלים לה". הבעיה מתחילה כאשר ניתן לפסיכיאטרים כוח לשלול חירות מאנשים ולקבוע, בדרך, מיהו נורמלי ומהי המציאות – ועל כן מי בעל "שיפוט מציאות" "לקוי".

    זהו תפקיד שיטורי מיותר. נכון שבאופן מובנה, מחלות כגון סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית קשורות בטבורן באיבוד קשר עם המציאות. אבל הסמכות לשלול חירות בעקבות אבחנה של סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית טומנת בחובה סיכון של טעות, כי מה אם מה שנדמה לפסיכיאטר כפנטזיה מגלומנית או היפומניה הוא באמת ראשיתה של המצאה גאונית? דמיינו לכם שמרק צוקרברג היה פוגש פסיכיאטר בימים העליזים במעונות שבהם פיתח את הפייסבוק? הוא היה מאובחן כהיפומני, קרוב לוודאי. עם מחשבות שווא על גדלות. והוא גדול. וזו הסכנה בפסיכיאטריה, נטילת המושכות לשפוט מהי המציאות, במסגרת אבחון מחלות המקושרות ל"אובדן קשר עם המציאות". זה תפקיד מסוכן. זה תפקיד שיש בו שגעון גדלות. זה תפקיד שתורם להכחשה של מציאות חברתית קשה של אוכלוסיות מוחלשות או פגיעות כגון נשים מוכות. חשבו על זונה לשעבר שהסרסור רודף אותה ומשלח בה אנשי עולם תחתון בכדי שלא תעיד כנגדו בבית המשפט. פסיכיאטר שיאבחן אותה כ"בעלת מחשבות שווא פרנואידיות" עלול לסכן את חייה, כי הסרסור לשעבר שלה אכן רודף אותה באמצעות אנשים מן העולם התחתון.

    על כן הפסיכיאטריה צריכה להוותר במישור של טיפול באנשים שרוצים זאת. אנשים המטופלים במה שמכונה "פסיכיאטריה רכה" (דכאון, חרדה, הפרעות קשב וכיו"ב) מגדירים לעצמם את המציאות שלהם, ומשתמשים בכדורים בכדי למקסם את המציאות הרצויה של חייהם. הכדור משמש כלי להגשמת ה"רצוי"- תוך שהפרט האוטונומי מכתיב את אותו "רצוי". לעיתים יציאה מדכאון יכולה לבוא לידי ביטוי בעשיית משהו שנחשב לחלוטין לא נורמטיבי בעיני החברה, אבל אם זו ההגשמה העצמית של האדם, אז מבחינת המדד שלו עצמו הוא נורמלי.

    מסקנה: פסיכיאטריה צריכה להתמקד בלסייע לאנשים לבחור את אותם אמצעים תרופתיים שיסיעו להם להגשים את ה"רצוי" בחייהם, את תמונת חייהם האידיאלית, ללא שיפוט. ברגע שנכנס השיפוט, כל הטוב שבמקצוע הזה מתקלקל, ו"מזדהם" בשיקולים זרים של שיטור חברתי והכתבת נורמות חברתיות.

  5. מאת צחי בן ארצי:

    אני ממש הומו אני לא יודע מה לעשות עם עצמי אני שוקל להיתאבד!! מהלעשות? זה נורמלי.?

  6. מאת לדניה:

    דניה שלום,
    לא פלא שהפסיכיאטר מסרב להתייחס לביקורת העניינית שלך. מניסיוני רב השנים, לרוב הם ישמחו להתווכח בנימה מלומדת עם סיינטולוגים הזויים, אבל ימנעו מלהכנס לפולמוס עם דעות אינטיליגנטיות רהוטות ושפויות כשלך – שם קיים סיכון "להפסיד" בויכוח.

    כך או אחרת, ברור שאנו – נפגעי המערכת – והפסיכיאטרים, דוברים שתי שפות שונות.
    הם חושבים שהם מטפלים, ואנחנו חושבים שהם כופים ומתייגים. אין טעם של ממש להידברות במצב הדברים הנוכחי.

    ממליץ לך (ולכולם) בחום להכנס לדף הפייסבוק שלנו "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה".

  7. מאת לדניה::

    אני מאמינה שאבחונים פסיכיאטרים אמורים להתחשב בנסיבות חייו של המטופל. אבחון שטחי ורשלני יכול להיות מסוכן כמו ברפואה, אבל זה לאו דווקא משקף את המקצוע. לאנשים שסובלים מסכיזופרניה או מאניה דיפרסיה יכולים להיות מצבים שיכולים לסכן את המטופל, ואם מגיעים למצבים כאלה אז זה די מוכיח שיש בעיה וכדאי לטפל בה..

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.