הדבר שאנשים מפחדים ממנו יותר מהכל, הוא לא לגלות שיש להם בעיה אלא שידעו שיש להם בעיה. התופעה הזו כמובן בכלל לא קשורה לפסיכיאטריה, אבל דווקא בתחום הפסיכיאטריה היא בולטת במיוחד. אנשים לא מזדרזים לספר על המחלות שלהם, על המצב המשפחתי ועל בעיות כלכליות. יש איזו אמונה שאם ידעו על המצב שלנו מייד יתייגו אותנו תחת איזו כותרת, ויתנהגו כלפינו בהתאם.

כל זה כמובן נכון.

בני האדם באמת נוטים לתייג אנשים אחרים ולהגיב על פי סט קבוע של התגובות המותאם לאותה תווית. תוויות נועדו לעזור לנו להגיב לסיטואציות, אבל לפעמים הן יכולות ליצור עבורנו בעיות. גם להיות אחד או אחת עם הפרעת קשב וריכוז זו תווית. תווית שיש לה משמעויות.

יש כמובן הבדל גדול בין ילד עם הפרעת קשב לבין מבוגר שהתגלתה אצלו הפרעת קשב לאחרונה. אצל ילדים שגילו שיש להם הפרעת קשב, מייד כל המשפחה, בית הספר, הרופאים וכולם מתגייסים לסייע. 'הרי יש לילד הפרעת קשב' וצריך לעזור לו להצליח. ופעמים רבות הילד גם מצליח.

אצל מבוגר, מדובר בתווית. אנחנו המבוגרים יודעים שתוויות הן דבר מסוכן. הן מתייגות אותך כמשהו שונה, כמישהו שדורש תגובה מיוחדת. המבוגרים רוצים גם להיות כמו כולם. אבל מבוגר עם הפרעת קשב יודע שהוא שונה מהאחרים, כי הוא חי עם הפרעת קשב כבר עשרים או שלושים שנה. הכל הולך קשה. הכל דורש מאמץ מיוחד. הוא תמיד הסתובב עם הרגשה של פוטנציאל מבוזבז. מהמקום הזה, תווית יכולה להיות הקלה, כי זו תווית עם הסבר. כי זו תחילת הדרך ולא סופה.

אולי תווית לפעמים היא משהו חיובי.

ואז שואלים: "למה דווקא לי יש הפרעת קשב וריכוז?"

חלק מהמבוגרים מגלים לראשונה שיש להם הפרעת קשב וריכוז כשהם מביאים את אחד הילדים שלהם לאבחון. הם יושבים מחוץ לחדר ובנתיים קוראים איזה עלון הסבר ופתאום הם חושבים לעצמם 'וואלה, הרי זה בדיוק מה שיש לי!'. ואז פסיכיאטר הילדים יאמר להורה המתעניין, 'אתה יודע, אולי כדאי שגם אתה תעשה אבחון מסודר?'. אותו הורה נוסע הביתה נסער, כמעט מתנגש בעמוד ושואל את עצמו 'למה לא הייתי מרוכז?'.

מרבית החוקרים מסכימים כי יש משהו גנטי מאד דומיננטי בין הגורמים להפרעת קשב וריכוז. מחקרי תאומים (שבהם תאומים מאומצים על ידי משפחות שונות – לא עושים מחקרים כאלו בארץ) מראים שאם לילד אחד יש ADD הסיכוי של אחיו התאום לפתח ADD הוא יותר מ 50%. ולמרות זאת עולה השאלה אם אפשר להאשים את התורשה בהכל, והאם לסביבה שבה הילד גדל יש איזה קשר לביטוי של הגנים ולהתנהלות מול ההפרעה. בפסיכיאטריה למרבית התופעות יש הבטים גנטיים והבטים התפתחותיים וסביבתיים. האם סביבה מסויימת יכולה לעודד סימפטומים של הפרעת קשב ואחרת דווקא תפחית את התפתחות הסימפטומים. למיטב ידיעתי אין מספיק מחקרים שבודקים את התזה הזו, אולי כי קשה מאד לבחון אותה.

אני חושב שאם אתה מבוגר וכבר גילית שיש לך הפרעת קשב וריכוז, אתה יכול להתעסק בגורמים הגנטיים ולהאשים את ההורים או שאתה יכול לנצל את התווית הזו ששמת / שמו עליך ולהחליט לנסות לשנות את מהלך החיים שלך. ההתעסקות בעבר כאן לא מועילה להתמודדות עם הפרעת הקשב.

——–
עוד בסדרה:
מקשיבים, חלק 1 : הפרעת קשב וריכוז באמצע החיים.
מקשיבים, חלק 2: עוד אחת עם הפרעת קשב וריכוז.
מקשיבים, חלק 3-5: בקרוב.

מקשיבים חלק 2: עוד אחת עם הפרעת קשב וריכוז

מחשבות של אחרים

גדי: ה – SSR הפכו את חייהם של מיליונים ברחבי העולם, שהיו אומללים וחסרי אונים, והחזירואותם לחיים הנורמליים, לרוב...

א': שלום ד”ר וילנסקי, התרשמתי לטובה מהבלוג שלך וכמובן, רציתי להגיב על עניין התרופות מתוך ניסיון אישי. לפני כ-3...

גדי: כיצד באמת ניתן לומר שקיימת הפרדה מלאה ? הרי הגלישה ברשת ובמיוחד במדיה החברתית, קצת מעבירה אותנו מהחיים האמיתיים...

יעל א: כמו שכבר דיברנו פה פעם, זו הליכה על חבל כל כך דק. מצד אחד גם איש מקצוע הוא אדם, מאידך עבור המטופלים שלנו אנחנו...

ירדן לוינסקי: @דניאלה, זה כמובן תלוי במצב הספציפי של האדם

על האתר

ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר, עובד בחטיבה לפסיכיאטריה בבי"ח תל השומר ובקליניקה פרטית. בעבר היה בכיר בחברות אינטרנט, במקביל ייסד ופיתח מספר פרוייקטים לטובת הציבור, שפועלים גם כיום. עוד פרטים.