מתי אפשר לחפש בגוגל מידע על מטופלים
על העובדה שהרשת מהווה חלק אינטגרלי בחיים שלנו כבר אין ויכוח. גם המציאות שבה מטופלים בודקים את המטפלים שלהם באינטרנט כבר נפוצה ומוכרת לכולם. אבל אחד הדברים שלא מתייחסים אליהם מספיק הוא הנתון שכמו שהרשת היא חלק מהחיים של המטופלים שלנו, היא גם מהווה חלק מהחיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. היא נמצאת שם לשימושנו, זמינה ומפתה.
כשהרשת חודרת ליחסי המטפל – מטופל, כפי שכתבתי כבר בעבר, יש לכך השלכות על הטיפול עצמו. על פי הגישה הקלאסית המטפל מכיר את המטופל רק במסגרת החדר הטיפולי. הוא לא פוגש אותו בחוץ, הוא לא עוקב אחרי מעשיו למרות שמה שמתרחש בחדר קשור בקשר הדוק למה שמתרחש בחוץ, המטפל לא יוזם בדיקה חיצונית שכזו.בעבר גם היתה בעיה טכנית לבצע בדיקה כזו – היית ממש צריך ללכת ולבדוק על המטופל.
אבל היום פסיכיאטרים ופסיכולוגים יכולים לפגוש את המטופלים שלהם מחוץ לחדר הטיפול בלי לצאת מהבית. אפשר לקרוא דברים שהוא כתב בבלוג. אפשר לראות מה הוא עשה בחופשה ועם מי נפגש, אפשר לגלות את כתובת המגורים שלו ולדעת כמה הוא מרוויח. ככל שהחדירה הטכנולוגית גוברת כך הפיתוי להשתמש בכלים האלו ולחקור באמצעות גוגל על המטופלים שלנו גדל.
הרשת נכנסת לפסיכותרפיה
החודש יצא גליון מיוחד של Harvard Review of psychiatry, שעוסק בפסיכיאטריה ובאינטרנט. אחד המאמרים שם עוסק בדיוק בנקודה הזו, ומעלה שאלות אתיות רבות ומגוונות. האם לגגל את המטופל שלך ברשת (כמו שהוא עושה עליך) זו פריצה של גבולות? ואם מדובר במשהו נורמטיבי שכל העולם עושה, האם צריך לדבר על זה עם מטופלים? מה המשמעות של מידע שמגיע מחוץ לטיפול אל תוך הטיפול?
יש גם שאלות שנוגעות למטופלים: בעולם שבוחן מחדש את גבולות החשיפה והפרטיות, מה קורה כשמטופל שיש לו בעיה עם דחיה מבקש מהפסיכיאטר שלו לקרוא את מה שהוא כתב בבלוג, אבל הפסיכיאטר מרגיש שמדובר בחצייה של גבולות הטיפול? בנוסף, הטיפול הוא תהליך מתגלגל של חקר הנפש של המטופל, והרשת מהווה מפל ידע שגורם להאצה בלתי נשלטת של התהליך – וכתוצאה יכולה להביא לתוצאות לא צפויות.
הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והרשת תחת התקפה
במאמר נשאלת שאלה שאין לי תשובה עליה: האם חיפוש מידע על מטופלים בידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים היא צורך פנימי או מעין תהליך נגדי לעומס שהרשת מטילה על המטפלים? הרי מטופלים יודעים עלינו היום הרבה יותר משידעו בעבר, וגם מגיעים מצויידים לפעמים במידע על שיטות טיפול, תרופות או התערבויות שהם גילו ברשת. האם אנחנו בסך הכל מנסים להתגונן?
אפשר לקחת את זה לכל מני כיוונים. תחשבו על מטופל שמספר לכם שאין לו כסף לטיפול והוא צריך הנחה, ואתם בודקים בגוגל ומגלים שהוא גר בשכונת יוקרה (בדוגמא במאמר הסתבר בסוף שהוא רק שכר שם חדר). או שמישהו מבקש טיפול אצלכם, אבל בדקתם ברשת וגיליתם שהוא תמיד מתלונן, מפרסם טוקבקים שליליים ואפילו תובע פסיכיאטרים ופסיכולוגים, האם תקבלו אותו לטיפול?
הסתבכות, לא בהכרח
בשורה התחתונה, טיפול מבוסס על יחסי אמון. בתחילה כל אחד מהצדדים בודק את הצד השני ולומד להכיר אותו. המטופלים משתמשים גם באינטרנט לצורך כך. העובדה שהרשת קיימת והחיפוש זמין, לא אומרת בהכרח שצריך להשתמש בה כדי שהפסיכולוג או הפסיכיאטר יחפש מידע על המטופל שלו. וגם אם כן, איש המקצוע צריך לשאול את עצמו למה הוא מחפש, לאיזו מטרה ואיזה צרכים באים לידי ביטוי בחיפוש הזה. (אגב, במאמר יש רשימת שאלות שאפשר לשאול בעניין זה)
אנחנו חיים בעולם שבו מספרים הכל, מראים הכל וחושפים הכל. אבל לא בכל מקום, ולא כל הזמן. לפעמים אפשר לחפש משמעות בלי לחפש בגוגל.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
3 תגובות לרשימה ”מתי אפשר לחפש בגוגל מידע על מטופלים“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום ראשון, 25 באפריל 2010 בשעה 17:12
[…] This post was mentioned on Twitter by Jordan Lewinski. Jordan Lewinski said: מתי אפשר לחפש בגוגל מידע על מטופלים https://www.thingsonmymind.com/?p=707 […]
יום שלישי, 27 באפריל 2010 בשעה 21:47
ד"ר לוינסקי, מעניין לקרוא אותך.
אני בטוח שתמצא עניין בבלוג המאושפזים והמשוחררים.
http://www.ishpuzyom.info
ניסוי מקומי לטיפול עצמי באמצעות יצירה אינטרנטית. נשמח לשיתוף פעולה בין הבלוגים בעתיד, אם תרצה בכך כמובן ובכפוף ליכולת שלנו להתמיד במיזם (זה לא כזה מובן מאליו).
ולענייננו,
באופן אישי אני חושב שזה בסדר גמור לגגל כל דבר, כולל מטופלים. אני גם כלל לא בטוח שאפשר להמנע מזה.
הכל בתנאי שהמטפל עושה זאת מתוך כוונות טובות, עניין אמיתי ורצון לעזור וכמובן תוך הקפדה על פרטיות המטופל. תגובות מזוהות מהפסיכיאטר שלך בבלוג הפרטי שלך, לא יתקבלו בברכה. גם לא פוקים בפייסבוק…
ולא, אני לא חושב שהמטפל צריך להעלות את הנושא מיוזמתו במהלך הטיפול. מטופל עם חתימה אלקטרונית משמעותית באינטרנט, לוקח זאת בחשבון בכל אינטראקציה ובכלל זה באינטראקציה עם הפסיכיאטר שלו.
מובן שגם לאינטרנט ולקשרים באמצעות האינטרנט, יש מקום בדיאלוג הטיפולי.
יום רביעי, 28 באפריל 2010 בשעה 10:01
הרבה תודה על ההכוונה ל Harvard Review of psychiatry. עוסק בשאלות חשובות של פסיכולוגיה, טכנולוגיה ואתיקה.
האני מאמין שלי הוא ש if you can beat them Join them
כלומר המחשבים (שהרי יש גם טיפול ממולחשב שאינו דווקא אינטרנטי) והסלולרי (הוא הרי הולך לנצח..) והאינטרנט הם כאן כדי להשאר, יש בהם כל כך הרבה יתרונות שברור שלא נכון להלחם בהם – מה כן? להשתמש בהם לטובת בריאות הנפש
ראו למשל
https://biofeedbackisrael.org/wp-siach-22/?p=519