בהמשך לרשימה משבוע שעבר על כמות התרופות, זו השאלה שהכי מטרידה אנשים שלוקחים טיפול פסיכיאטרי. הרי לא מדובר ביתר לחץ דם או רמות גבוהות של כולסטרול שבהן אנחנו במילא לא מרגישים (בדרך כלל) את הבעיה ולוקחים את הטיפול רק כי הרופא אמר. מה אמור לעשות אדם שמקבל טיפול לבעיה שמציקה לו, כמו דיכאון, הפרעה ביפולרית או משבר הסתגלות והתרופה לא משפיעה באופן מיידי?
בעקרון, כדאי לחלק את ההתמודדות עם סיטואציות 'פסיכיאטריות' למצבים שנחשבים דחופים לעומת מצבים שנחשבים פחות דחופים. דוגמאות למצבים דחופים יכולים להיות מצב מאניה סוער, פסיכוזה עם הפרעה קשה בהתנהגות או אדם דיכאוני שיש לו כוונה אבדנית קונקרטית. במצבים כאלו גם הטיפול יהיה יותר 'אגרסיבי' – כיוון שאין אפשרות להשתהות בהמתנה ממושכת להשפעת התרופה. במצבים של מאניה סוערת, הפסיכיאטר יוסיף לטיפול בתרופות מייצבות מצב רוח גם תוספת של טיפול אנטי-פסיכוטי בתרופות כמו זיפרקסה או סרוקוול. לעיתים הוא ירצה לבצע העלאה מהירה מאד של מייצב מצב רוח – כמו דפלפט או ליתיום.
כשהמצב סוער מאד, ויש צורך בשינויים מהירים במינוני התרופות לעיתים יש צורך במסגרת טיפולית אינטנסיבית יותר כמו מחלקות אשפוז יום או אשפוז מלא. כשמדובר במטופלים שנמצאים בבית שלהם, הפסיכיאטר יעדיף לבצע שינויים תרופתיים בצורה מדודה יותר, כדי לצמצם את האפשרות של הופעת תופעות לוואי של הטיפול התרופתי.
אבל מה עושים עד שהתרופות מתחילות לעבוד?
במקרים רבים, כמו לדוגמא בטיפול בדיכאון לסוגיו הפסיכיאטר ימליץ על טיפול תרופתי בתכשיר נוגד דיכאון מסוג זה או אחר. לאחר ההמלצה על התרופה הפסיכיאטר גם יסביר שהתגובה לטיפול יכולה לארוך מספר שבועות. במקרים אחרים (כמו לדוגמא הפרעה טורדנית כפייתית) ההמתנה אף יכולה לארוך מספר חודשים. השאלה המתבקשת שעולה היא מה עושים בנתיים, ופעמים רבות התשובה של הפסיכיאטר יכולה להיות להמתין בסבלנות. כמובן שקל לומר לאדם אחר להמתין אבל מאד קשה להמתין בסבלנות כשאתה בוסל מדכאון או כשאתה מוצף בחרדה משתקת. גם הפסיכיאטר לא אשם כי הוא לא באמת יכול 'לזרז' את השפעת התרופה.
אילו אסטרטגיות אפשר לנקוט בנתיים, עד שהטיפול התרופתי מתחיל להשפיע? הנה כמה אפשרויות שאפשר לשלב את כולן יחדיו
- תשתמשו בתרופות לתקופת הביניים: אדם שסובל מחרדה או מדכאון סובל פעמים רבות גם מהפרעות שינה, מאי שקט, מעצבנות או מתופעות אחרות. אפשר להשתמש בנתיים עד שהטיפול נוגד החרדה או נוגד הדיכאון מתחיל להשפיע גם בתרופות הרגעה או תרופות שינה. השימוש בתרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים כמו קלונקס, ואבן או לוריוון יכול להיות חיובי כדי להפחית את התסמינים הנלווים לבעיה העיקרית.
- תשתמשו בטיפולים לא תרופתיים. מעבר לפגישות עם פסיכולוג או פסיכותרפיסט – אפשר להתייעץ איתם איך להעזר בגורמים שונים בסביבה שלכם כדי להקל על הסבל שלכם. להעזר בבני משפחה וחברים כדי לחזק את דרכי ההתמודדות שלכם עם הקושי, ודרכים אלו יועילו גם בעתיד.
- הפגשו עם הפסיכיאטר שלכם בתדירות גבוהה, שוחחו עמו בטלפון. לא סתם הפסיכיאטר הפרטי שלכם קובע לכם פגישה בתחילת הטיפול לאחר עשרה ימים או שבועיים. גם הפסיכיאטרים בקופת החולים או המרפאה הציבורית היו רוצים לעשות את זה, אבל בגלל צפיפות התורים הם פשוט לא יכולים. התדירות הגבוהה של הפגישות וגם קשר טוב בין כל הגורמים המטפלים יסייעו לכם להתאים את הטיפול ולגייס את כל המשאבים כדי שתוכלו לעבור את התקופה הזו בקלות.
אלו הם רק ראשי פרקים. כל אחד יבחר ויזהה את הדברים שעוזרים לו בצורה הטובה ביותר להתמודד עם ההמתנה מורטת העצבים. הדבר החשוב ביותר שאפשר לזכור זה שבאמת, הזמן עובר ועושה את שלו. אנחנו רק יכולים לנסות להרגיש שהוא עובר מהר יותר. אשמח אם תצרפו כאן מחוויותיכם המוצלחות / פחות מוצלחות כדי שגם אחרים יוכלו ללמוד ולהתחזק.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או להרשם לטוויטר שלי.
מה לעשות עד שהתרופות מתחילות לעבוד?
מחשבות אחרונות שלי
תרופות פסיכיאטריות נגד דיכאון וחרדה בזמן הריון
כללים להתנהגות אנשי טיפול במדיה החברתית
מחשבות של אחרים
גדי: ה – SSR הפכו את חייהם של מיליונים ברחבי העולם, שהיו אומללים וחסרי אונים, והחזירואותם לחיים הנורמליים, לרוב...
א': שלום ד”ר וילנסקי, התרשמתי לטובה מהבלוג שלך וכמובן, רציתי להגיב על עניין התרופות מתוך ניסיון אישי. לפני כ-3...
גדי: כיצד באמת ניתן לומר שקיימת הפרדה מלאה ? הרי הגלישה ברשת ובמיוחד במדיה החברתית, קצת מעבירה אותנו מהחיים האמיתיים...
יעל א: כמו שכבר דיברנו פה פעם, זו הליכה על חבל כל כך דק. מצד אחד גם איש מקצוע הוא אדם, מאידך עבור המטופלים שלנו אנחנו...
ירדן לוינסקי: @דניאלה, זה כמובן תלוי במצב הספציפי של האדם
יום שלישי, 11 במאי 2010 בשעה 15:15
מה לעשות כדי שהבן לא יעזוב את הבית ויבחר לגור במקום שקל להשיג בו סמים. כרגע הוא מאושפז בכפייה וכנראה בקרוב ישתחרר ויצטרך לקבל טיפול תרופתי פסיכיאטרי שגם אותו הוא לא רוצה לקבל. יש בעיה עם הסרבנות ואני לא יודעת איך להתמודד עם כך
יום שלישי, 11 במאי 2010 בשעה 16:08
@מרים, רשימה זו מתייחסת לאנשים שרוצים לקבל טיפול. אדם חסר תובנה שרק רוצה להשתמש בסמים זו בעיה מורכבת מאד ולמזלנו פחות נפוצה. צריך לזכור שבשביל לטפל באדם ולעזור לו קודם כל צריך להיות מסוגלים ובריאים. אם הוא לא מוכן לעזור לעצמו (ואני יודע איך זה נשמע) אתם לא באמת יכולים לעזור. אפשר להתחיל בשיטת המקל והגזר. אין כסף לסמים. אין כסף לסיגריות אם אין טיפול. זה מאד קשה ויתכן שגם אתם תזדקקו לליווי
יום שלישי, 11 במאי 2010 בשעה 16:49
שלום לך ד"ר
האם התרופות עוזרות לכולם??
אני נוטל לוסטרל(OCD) זמן ארוך והשיפור מועט, האם זה נדיר או שהרבה מטופלים לא חשים בשיפור מאוד משמעותי
יום שלישי, 11 במאי 2010 בשעה 17:24
האם תמשיך עם הפוסטים לגבי הפרעות קשב אצל מבוגרים?
יום רביעי, 12 במאי 2010 בשעה 0:00
אני מצאתי שפעילות גופנית היא נוגד חרדה עוצמתי, שגם עוזר להחזיר תאבון, בלי תופעות הלוואי של התרופות.
יום רביעי, 12 במאי 2010 בשעה 10:32
[...] ירדן לוינסקי, פסיכיאטר הבית, מציע מה לעשות עד שהתרופות הפסיכיאטריות מתחילות לעבוד. – גרסה חדשה להכנסות מהבלוג: יוסי גורביץ (החברים של [...]
יום ראשון, 16 במאי 2010 בשעה 4:45
בכל הכבוד (ויש), הרשימה קצת מיותרת, היות והתשובה הברורה מאליה היא – "מתאזרים בסבלנות".
שאלה הרבה יותר מעניינת היא מה עושים כשאף תרופה לא עובדת (כמו במקרים של דיכאון עמיד) במשך שנים ואף עשרות שנים. האם אין מקום להכרה ציבורית ומשפטית בזכותם של חולים כאלה להמתת חסד הומאנית ?
יום ראשון, 16 במאי 2010 בשעה 10:07
@יונתן. יש עוד פרמטרים חוץ מהתרופה – כמו המינון, משך הנטילה במינון וגם יתכן שתרופה מסויימת לא עוזרת לך כמו שתרופה מסוג X ללחץ דם לא עוזרת לכולם. ממליץ לך להפגש עם פסיכיאטר ולהתייעץ עמו ישירות
יום ראשון, 16 במאי 2010 בשעה 10:08
@לא משנה, כן, בקרוב.
יום ראשון, 16 במאי 2010 בשעה 12:57
ואם יש תופעות לוואי קשדות לתרופות ?
יום שני, 17 במאי 2010 בשעה 17:44
During the second Lebanon war (I have friends and family in Haifa, Naharia and the North) and in the final stages of my PhD, I practically lived on Diazepam.