הבלחות: רק כי גורמים לי "להשתגע" | פסיכיאטר ברשת

הבלחות: רק כי גורמים לי "להשתגע"

אני לא כותב כאן לאחרונה מסיבות פרקטיות: אני עסוק מאד בדברים אחרים וחשובים לא פחות, שאני מקווה שיסתיימו בקרוב. מייד לאחר ההפסקה אני מתכוון לחזור ולכתוב בכמה נושאים מעניינים שקשורים בבריאות הנפש. לא חשבתי שזה יקרה עד דצמבר אבל כשגלשתי לרגע באתר Ynet היום קלטתי בתחתית העמוד כותרת שמיד תפסה את תשומת לבי, ולרוע המזל נגררתי לקרוא את הזוועתון שפורסם שם בגליון כלשהו של מנטה. כמובן שקפצו לי הפיוזים.

ואני מצטט:

"OCD) Obsessive Compulsive Disorder), או "טורדנות כפייתית", היא הפרעה נפשית שקיימת אצל 2%־3% מהאוכלוסייה לפחות. "אוסי", בפי מקורביה…."

אלוהים אדירים. לא רק שהטקסט עושה מזה בדיחה, פגשתי מאות אנשים שסובלים מההפרעה הזו, ולא שמעתי אף אחד שמתייחס אליה בחיבה ונותן לה כינויי חיבה. OCD זו הפרעה שגורמת לסבל רב, היא פוגעת באיכות החיים ולפעמים משתלטת על החיים. נכון שלרובנו יש טקסים קטנים שאנחנו עושים, אבל זו ממש לא הפרעה טורדנית כפייתית. מי שרוצה לקרוא עוד על ההפרעה מוזמן לקרוא כאן באתר את "המבוא ל OCD, חלק I וגם את חלק II.

ולא רק שהכתבת עושה חגיגה מהפסאודו מאמר מדעי שלה, היא בוחרת לראיין שני "מומחים" להפרעות כאלו:

מבחינתה של תמי לנצוט־לייבוביץ', כוהנת הנימוסים, הרגל כפייתי הוא כל מנהג שגורם לאדם מולך להרגיש לא נוח.

סליחה? חלק גדול מההרגלים הכפייתיים קורים בבית, כשאתה לבד. אז אם אני חייב להתקלח חמש שעות ביממה כי אחרת אני מרגיש שאני מזוהם, זה לא כפייתי? ואילו שיטת הטיפול המבריקה צביה טל, ראש תחום אימון אישי במרכז "תות" לתקשורת. כוללת :

אז אחרי שהחלטנו שאנחנו רוצים, ומחויבים, וגם המשפחה גויסה, מגיע השלב הבא: מציאת הרגל חלופי. בשלב הזה נבדוק מה הטריגר שמפעיל את ההרגל, ונמצא לו מוצא חלופי. הרי לא סתם אנחנו נושכים את השפה התחתונה עד כדי פציעה בכל פעם שמשהו מרגיז אותנו. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו נותנים לעצמנו להתרגז בגלוי, ואנחנו יכולים להחליט שאנחנו נושמים שלוש נשימות עמוקות, ואנחנו גם יכולים להחליט שאנחנו צועקים חזק (אבל בלב) "חסמבה, חסמבה, חסמבה", וסוגרים עניין.

לא רק שזו אינה דרך טיפול להפרעה כזו, החלפה של קומפולסיה בקומפולסיה אחרת לא פותרת שום בעיה אלא רק מנציחה את הבעיה. מילא אם נותנים לאנשים שלא מבינים כלום בהפרעה הזו לומר את השטויות שלהם, אבל לפחות תציגי גם טקסטים של אנשים שמבינים בתחום. אל תתפלאו למה אנשים חושבים שהעיתונות לא שווה את הנייר שעליה היא כתובה. הכתבה הזו גורמת נזק, פשוטו כמשמעו: המשפחות והחברים של הסובלים מ OCD יקראו את הטקסט ויחשבו שזה משהו חמוד שבקלות אפשר להפטר ממנו ושאם זה לא נגמר זו אשמת החולה.

מה שלא ברור לי זה איך האנשים שלכאורה נתנו יעוץ מקצועי לכתבה מסכימים שהשם שלהם יופיע בסוף הטקסט הזה.

עדכון: ראו תגובת הכותבת, לכן הסרתי את שמה מהטקסט שלי. אבל הטיעון הבסיס נשאר ופשוט עובר אל העורך/המשכתב

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

מחשבות של אחרים

שרה: יצאתי עם אדם שהוא adhd..יש לו התפרצויות גם לעג .. אנחנו אוהבים אחד תשני אבל אין סבלנות , חושב תמיד שאני מנסה...

Moran: היי אני לוקחת כבר כשנה לוסטר ואני עכשיו בטיפולי פוריות האם זה יכול להזיק להליך ?

פנינה: לקחתי כ20שנה סרוקסט 20מג עם השפעה מעולה ! ו ואצלכם הפסיק לפעול פניתי לרופא שהתחיל לי עם סרנדה ובני משפחתו חצי...

אלכס: כתבה נכונה לחלוטין! הכי חשוב להיות פתוח מבחינת שיתוף המידע עם המטפל. השקרים הם המנוע של הימשכות המצב הרע.....

עדנה: אני נוטלת מירו 7.5 מ"ג בתוספת לסרוקסט וכל הזמן רדומה. איך אפשר להגיע למעט צלילות מוח? קשה לי לכתוב, לחבר...

ראול: גם למישהו שלחם בצבא ונהרגו לו חברים מול העיינים, והוא נכה בכיסא גלגלים שמשפחתו כבר מתה אחד אחרי השני והוא נותר...

עדן: חייבת התערבות פסיכיאטרית דחופה,זה עלול להגיע למצב של פגיעה עצמית או פגיעה בתינוק חלילה.. בהצלחה.

חנית ג'אגר: וואו בדיוק מה שקורה לי לאחרונה אני פניתי לפסיכיאטרית שלי אחרי 6 שנים של טיפול בסרוקסט והחלטתי לקחת פרוזק...

תגובות

8 תגובות לרשימה ”הבלחות: רק כי גורמים לי "להשתגע"“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת אנונימית:

    אני חייבת להודות שכמי שיש לה הכרות אישית עם הנושא, הכתבה עוררה אצלי רגשות מעורבים.
    חלק ניכר מהכתבה – החצי הראשון בערך – נראה לי דווקא כתוב היטב. אפילו ברגישות יחסית. למשל ההכרה בעובדה שהגדרות יבשות לא מתארות את הכאוס של ההפרעה, או ההתייחסות לקושי האמיתי של הסובלים ממנה. בהתחשב במה שבד"כ מופיע בתקשורת בנושאים כאלה, הופתעתי לטובה. גם לא הפריע לי עניין ה"אוסי", פשוט מפני שאני יודעת שזה קיצור שמשתמשים בו רבות בפורומים (לפחות ישראליים) של תמיכה לחולי OCD , ואני משתמשת בו בעצמי.
    ואז הגעתי לחלק שהקפיץ אותי. יש הבדל כ"כ גדול בין "הרגלים רעים" לבין full blown קומפולסיות – גם בעוצמה, גם במודעות (שלא חסרה לחולי אוסידי) וגם במידת הקושי לשרש את ההתנהגות. למה, למה לשייך את האוסידי לתחום הבאגים הקטנים, נימוסים קלוקלים ושאר ירקות? מדובר בשני דברים שונים לחלוטין.
    מפתה וקל לטעון (בדוחק רב) שמדובר באותו ספקטרום, כי בדברים כמו כסיסת ציפורניים יש לכאורה מרכיב כפייתי. אבל הדמיון הוא הרי כ"כ שטחי. הרבה הפרעות מתקיימות על אותו ספקטרום עם התנהגויות ממוצעות; העניין הוא שהן מתקיימות הרחק משם, על הקצה שלו. גם הדלק שמניע אותן שונה. מרבית האנשים מתקשים להבין את ההבדל ומשוכנעים שזה רק עניין של "הגזמה" וחוסר אופי. אז למה לחזק בדיוק את התפיסה המוטעית הזו?
    האמת היא שאין לי טענות לאותה "כוהנת נימוסים", שפשוט התייחסה לנושא במסגרת התחום שלה. אם היו פונים לאדם שמומחיותו היא, נגיד, דיאטה – אני מניחה שהוא היה מתאר כפייתיות בהקשר של אכילת יתר. השאלה היא למה לפנות. יותר מכל הבחירה הזו מעידה על ההנחה הבסיסית של הפונה – כאילו הפרעה פסיכיאטרית/פסיכולוגית ונימוסים שייכים לאותו תחום.

    הפסקה האחרונה באמת גרמה לי לקפץ על הכסא בעצבים (מטאפורית, מטאפורית). אגב, במבט שני ושלישי לא כ"כ ברור אם אכן מדובר שם בציטוט או אפילו פרפראזה של המרואיינת. לי, כהדיוטה, החלקים המצוטטים מעל ממש לא מזכירים את החשיבה בפסקה הזאת. די קשה לדעת ממבנה הכתבה איפה נגמר הראיון ומתחילות התובנות של הכתבת.
    מה שזה לא יהיה, התרגזתי. מאוד. באמת, רק זה היה חסר לי, שקרוביי מלאי הכוונות הטובות יסבירו לי שאני צריכה פשוט לתת דרור לקריזותיי המופנמות, או "להחליט", ומייד יתפוגגו כל הג'וקים שמתרוצצים לי בראש. אני אוכל להתרכז לאורך זמן, הידיים שלי לא יראו כמו של זקנה בת מאתיים מרוב רחיצות, ידית הדלת של הבית לא תתפרק מרוב הבדיקות שאני מבצעת בכל פעם שאני יוצאת (אני לא מגזימה. זה אכן קרה) ואני אוכל לחזור לחיות כמו פעם. וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לנשום עמוק או להגיד מילה אקראית שלוש פעמים!
    ממש חבל. צריך רק לקרוא את הטוקבקים של הסובלים מאוסי (במיוחד תגובה מס' 1) לצד התגובות האטומות/מטיפניות של הקוראים האחרים כדי להבין באיזה פער תפיסתי מדובר, ומבאס אותי לחלוטין שכתבה שמתחילה טוב, וכנראה עם כוונות טובות, נגמרת בחיזוק הפער הזה בדיוק.

  2. מאת יוש החתול:

    האנשים שנתנו יעוץ "מקצועי" הם אנשים שעסוקים יותר בכך ששמם יופיע בכתבות מאשר בתוכן של מה שהם אומרים.

    וכבר קראתי כמה 'הארות' של הגברת לנצוט-לייבוביץ והרושם היחיד שהיא הותירה בי הוא שהיא טיפשה.

  3. מאת אנונימית:

    לתמי – זה בהחלט מסביר את ההבדל המאוד מורגש בין החלקים השונים של הכתבה. אני יכולה רק לתאר לעצמי את העצבים ועגמת הנפש שלך.
    עושה רושם שהטקסט עבר שיפוצים משמעותיים ביממה האחרונה בגרסת האון-ליין שלו. נחמה פורתא, אבל גם זה משהו.

  4. מאת ירדן לוינסקי:

    לאנונימית. לא אסיר את תגובתך הראשונה בשלב זה, כיוון הדברים שבעטיים התרגזנו שנינו עדיין קיימים שם, וגם אם יוסרו יש צורך להשאיר תמרורי אזהרה בנושא ברשת ולא לשנות את המציאות על ידי הסתרת ושינוי טקסטים כמו שנוקטים עכשיו ב Ynet.
    הם אפילו לא טורחים לשנות את הכיתוב ולכתוב בפירוש שהטקסט בכתבה עודכן – כמו שמקובל בכל עיתון מכובד שעושה טעות.

  5. מאת מחפיר ומעליב:

    מחפיר ומעליב להסתתר מאחורי שם בדוי, ואז לירות חיצים מורעלים, אישיים ומבזים, שמהווים עילה לתביעת דיבה.
    במיוחד שהכותב מתיימר להוות דמות טיפולית, שאחראית על גורלם ורווחתם של אנשים.
    מעניין איך תגיב סביבתו המקצועית להתנהגות מחפירה ומעליבה שכזו.

  6. מאת יעל:

    רק להגיד שקראתי והייתי בהלם, כמישהי שסבלה לפני שנים מ ocd קשה והיום לומדת לחיות עם זה ולהתגבר על זה, הכתבה הזו עוררה בי כעס.
    מיהי כוהנת הנימוסים שיכולה להחוות כאן את דעתה?
    אין שם שום פיתרון יש שם הנצחת הבעיה וכמה היא חביבה.
    שלא נדע!

  7. מאת רותם:

    אימון אישי זה סוג של טיפול ביהייביוריסטי-קוגנטיבי רק שלא דורש הכשרה של פסיכולוג קליני או פסיכיאטר או עו"ס קליני.

    כפי שידוע לי, בקשר לאו.סי.די כבר נמצא שאין הבדל בין רמת היעילות של טיפול פסיכודינאמי, ביהייביוריסטי קוגנטיבי וטיפול תרופתי, ושבאופן כללי היעילות היא לא גבוהה נורא בכלל.

    אז למכור אימון אישי שהוא בסך הכל טיפול ק"ב לייט – זה די פשע.

    בנוסף, אם בן אדם עם או סי די יצעק לעצמו בלב "חסמבה חסמבה חסמבה" הוא עלול למצוא את עצמו צועק את זה לעצמו בלב מאות פעמים וללא יכולת לתפקד – כי עכשיו צריך לצעוק חסמבה אחרת מישהו יהרג בגללי.
    כלומר, להחליף סימפטום בסימפטום אחר זו הצעה מטומטמת…

    לגבי כינויים למחלות אני דווקא לא כל כך בטוחה. אמנם אנשים נורא סובלים ממחלות שיש להם, אבל לפעמים את ההכרה בכך שאתה חולה באופן כרוני הרבה יותר קל לקבל עם הומור.
    לקרוא לאו.סי.די "אוסי" זה יכול פשוט להיות סוג של הומור עצמי שהוא בבחינת להמתיק את הגלולה המרה.

  8. מאת תמי:

    רציתי להודות לך בשמי ובשם הרבה אנשים שיש להם אוסידי על האכפתיות.
    זה לא מובן מאליו שאדם, באמצע חיים עסוקים, טורח לפנות זמן ולכתוב, מכל הלב תגובה כזו, וניכר שהאכפתיות שלך אינה רק במישור המקצועי אלא גם האנושי.
    בקשר לאוסי' – זה לא כינוי חיבה אלא קיצור נוח ואכן אין כאן מקום ל"חיבה".

    תודה
    תמי (אמא11) – מנהלת הפורום

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.