תגובות

8 תגובות לרשימה ”הבלחות: רק כי גורמים לי "להשתגע"“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

1. מאת אנונימית:
   יום ראשון, 28 באוקטובר 2007 בשעה 16:12

   אני חייבת להודות שכמי שיש לה הכרות אישית עם הנושא, הכתבה עוררה אצלי רגשות מעורבים.
   חלק ניכר מהכתבה – החצי הראשון בערך – נראה לי דווקא כתוב היטב. אפילו ברגישות יחסית. למשל ההכרה בעובדה שהגדרות יבשות לא מתארות את הכאוס של ההפרעה, או ההתייחסות לקושי האמיתי של הסובלים ממנה. בהתחשב במה שבד"כ מופיע בתקשורת בנושאים כאלה, הופתעתי לטובה. גם לא הפריע לי עניין ה"אוסי", פשוט מפני שאני יודעת שזה קיצור שמשתמשים בו רבות בפורומים (לפחות ישראליים) של תמיכה לחולי OCD , ואני משתמשת בו בעצמי.
   ואז הגעתי לחלק שהקפיץ אותי. יש הבדל כ"כ גדול בין "הרגלים רעים" לבין full blown קומפולסיות – גם בעוצמה, גם במודעות (שלא חסרה לחולי אוסידי) וגם במידת הקושי לשרש את ההתנהגות. למה, למה לשייך את האוסידי לתחום הבאגים הקטנים, נימוסים קלוקלים ושאר ירקות? מדובר בשני דברים שונים לחלוטין.
   מפתה וקל לטעון (בדוחק רב) שמדובר באותו ספקטרום, כי בדברים כמו כסיסת ציפורניים יש לכאורה מרכיב כפייתי. אבל הדמיון הוא הרי כ"כ שטחי. הרבה הפרעות מתקיימות על אותו ספקטרום עם התנהגויות ממוצעות; העניין הוא שהן מתקיימות הרחק משם, על הקצה שלו. גם הדלק שמניע אותן שונה. מרבית האנשים מתקשים להבין את ההבדל ומשוכנעים שזה רק עניין של "הגזמה" וחוסר אופי. אז למה לחזק בדיוק את התפיסה המוטעית הזו?
   האמת היא שאין לי טענות לאותה "כוהנת נימוסים", שפשוט התייחסה לנושא במסגרת התחום שלה. אם היו פונים לאדם שמומחיותו היא, נגיד, דיאטה – אני מניחה שהוא היה מתאר כפייתיות בהקשר של אכילת יתר. השאלה היא למה לפנות. יותר מכל הבחירה הזו מעידה על ההנחה הבסיסית של הפונה – כאילו הפרעה פסיכיאטרית/פסיכולוגית ונימוסים שייכים לאותו תחום.

   הפסקה האחרונה באמת גרמה לי לקפץ על הכסא בעצבים (מטאפורית, מטאפורית). אגב, במבט שני ושלישי לא כ"כ ברור אם אכן מדובר שם בציטוט או אפילו פרפראזה של המרואיינת. לי, כהדיוטה, החלקים המצוטטים מעל ממש לא מזכירים את החשיבה בפסקה הזאת. די קשה לדעת ממבנה הכתבה איפה נגמר הראיון ומתחילות התובנות של הכתבת.
   מה שזה לא יהיה, התרגזתי. מאוד. באמת, רק זה היה חסר לי, שקרוביי מלאי הכוונות הטובות יסבירו לי שאני צריכה פשוט לתת דרור לקריזותיי המופנמות, או "להחליט", ומייד יתפוגגו כל הג'וקים שמתרוצצים לי בראש. אני אוכל להתרכז לאורך זמן, הידיים שלי לא יראו כמו של זקנה בת מאתיים מרוב רחיצות, ידית הדלת של הבית לא תתפרק מרוב הבדיקות שאני מבצעת בכל פעם שאני יוצאת (אני לא מגזימה. זה אכן קרה) ואני אוכל לחזור לחיות כמו פעם. וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לנשום עמוק או להגיד מילה אקראית שלוש פעמים!
   ממש חבל. צריך רק לקרוא את הטוקבקים של הסובלים מאוסי (במיוחד תגובה מס' 1) לצד התגובות האטומות/מטיפניות של הקוראים האחרים כדי להבין באיזה פער תפיסתי מדובר, ומבאס אותי לחלוטין שכתבה שמתחילה טוב, וכנראה עם כוונות טובות, נגמרת בחיזוק הפער הזה בדיוק.

2. מאת יוש החתול:
   יום ראשון, 28 באוקטובר 2007 בשעה 16:48

   האנשים שנתנו יעוץ "מקצועי" הם אנשים שעסוקים יותר בכך ששמם יופיע בכתבות מאשר בתוכן של מה שהם אומרים.

   וכבר קראתי כמה 'הארות' של הגברת לנצוט-לייבוביץ והרושם היחיד שהיא הותירה בי הוא שהיא טיפשה.

3. מאת אנונימית:
   יום שני, 29 באוקטובר 2007 בשעה 18:41

   לתמי – זה בהחלט מסביר את ההבדל המאוד מורגש בין החלקים השונים של הכתבה. אני יכולה רק לתאר לעצמי את העצבים ועגמת הנפש שלך.
   עושה רושם שהטקסט עבר שיפוצים משמעותיים ביממה האחרונה בגרסת האון-ליין שלו. נחמה פורתא, אבל גם זה משהו.

4. מאת ירדן לוינסקי:
   יום שני, 29 באוקטובר 2007 בשעה 19:16

   לאנונימית. לא אסיר את תגובתך הראשונה בשלב זה, כיוון הדברים שבעטיים התרגזנו שנינו עדיין קיימים שם, וגם אם יוסרו יש צורך להשאיר תמרורי אזהרה בנושא ברשת ולא לשנות את המציאות על ידי הסתרת ושינוי טקסטים כמו שנוקטים עכשיו ב Ynet.
   הם אפילו לא טורחים לשנות את הכיתוב ולכתוב בפירוש שהטקסט בכתבה עודכן – כמו שמקובל בכל עיתון מכובד שעושה טעות.

5. מאת מחפיר ומעליב:
   יום שלישי, 30 באוקטובר 2007 בשעה 13:00

   מחפיר ומעליב להסתתר מאחורי שם בדוי, ואז לירות חיצים מורעלים, אישיים ומבזים, שמהווים עילה לתביעת דיבה.
   במיוחד שהכותב מתיימר להוות דמות טיפולית, שאחראית על גורלם ורווחתם של אנשים.
   מעניין איך תגיב סביבתו המקצועית להתנהגות מחפירה ומעליבה שכזו.

6. מאת יעל:
   יום שישי, 23 בנובמבר 2007 בשעה 16:13

   רק להגיד שקראתי והייתי בהלם, כמישהי שסבלה לפני שנים מ ocd קשה והיום לומדת לחיות עם זה ולהתגבר על זה, הכתבה הזו עוררה בי כעס.
   מיהי כוהנת הנימוסים שיכולה להחוות כאן את דעתה?
   אין שם שום פיתרון יש שם הנצחת הבעיה וכמה היא חביבה.
   שלא נדע!

7. מאת רותם:
   יום שישי, 30 בנובמבר 2007 בשעה 18:16

   אימון אישי זה סוג של טיפול ביהייביוריסטי-קוגנטיבי רק שלא דורש הכשרה של פסיכולוג קליני או פסיכיאטר או עו"ס קליני.

   כפי שידוע לי, בקשר לאו.סי.די כבר נמצא שאין הבדל בין רמת היעילות של טיפול פסיכודינאמי, ביהייביוריסטי קוגנטיבי וטיפול תרופתי, ושבאופן כללי היעילות היא לא גבוהה נורא בכלל.

   אז למכור אימון אישי שהוא בסך הכל טיפול ק"ב לייט – זה די פשע.

   בנוסף, אם בן אדם עם או סי די יצעק לעצמו בלב "חסמבה חסמבה חסמבה" הוא עלול למצוא את עצמו צועק את זה לעצמו בלב מאות פעמים וללא יכולת לתפקד – כי עכשיו צריך לצעוק חסמבה אחרת מישהו יהרג בגללי.
   כלומר, להחליף סימפטום בסימפטום אחר זו הצעה מטומטמת…

   לגבי כינויים למחלות אני דווקא לא כל כך בטוחה. אמנם אנשים נורא סובלים ממחלות שיש להם, אבל לפעמים את ההכרה בכך שאתה חולה באופן כרוני הרבה יותר קל לקבל עם הומור.
   לקרוא לאו.סי.די "אוסי" זה יכול פשוט להיות סוג של הומור עצמי שהוא בבחינת להמתיק את הגלולה המרה.

8. מאת תמי:
   שבת, 20 בדצמבר 2008 בשעה 10:07

   רציתי להודות לך בשמי ובשם הרבה אנשים שיש להם אוסידי על האכפתיות.
   זה לא מובן מאליו שאדם, באמצע חיים עסוקים, טורח לפנות זמן ולכתוב, מכל הלב תגובה כזו, וניכר שהאכפתיות שלך אינה רק במישור המקצועי אלא גם האנושי.
   בקשר לאוסי' – זה לא כינוי חיבה אלא קיצור נוח ואכן אין כאן מקום ל"חיבה".

   תודה
   תמי (אמא11) – מנהלת הפורום