לאחרונה התבקשתי לחוות דעתי על ספרו של רוברט ויטאקר "אנטומיה של מגיפה", שעוסק בעליה של מספר הנוטלים תרופות פסיכיאטריות בארה"ב ובעולם.
אחת הסוגיות העיקריות בנושא טיפול תרופתי היא מתי ואיך מפסיקים את הטיפול, ואיך בכלל עוברים את זה בשלום? קיבצתי מספר מקורות מידע בנושא.
אחד הטיפולים שמדברים עליהם כפתרון לדיכאון עמיד לטיפולים אחרים הוא טיפול בקטמין. בארצות הברית כבר יש רופאים שמשתמשים בקטמין לטפל באנשים שלא הגיבו לטיפולים אחרים. אבל האם לא התלהבנו קצת יותר מדי מהר?
על הקשר בין השמנה לבין תרופות נוגדות דיכאון,על החלק של הרופאים ועל החלק של המטופלים. וגם בקשה לעצה מכם.
סטודנטים עם הפרעת קשב יודעים: אם לא נערכים מספיק טוב לשנת הלימודים, היא יכולה להפוך לסרט אימה או לטרגדיה יוונית. כמה טיפים לניהול החלק התרופתי.
לפעמים, יש הכרח לומר את המובן מאליו, ולו רק בגלל שמה שמובן מאליו זה לא תמיד הדבר שאנשים עושים. אחסוך לקצרי הרוח את הקריאה ואומר זאת בבירור: אם אתם סובלים מדיכאון לא ממושך מדי, אתם צריכים ללכת לטיפול פסיכולוגי ולקחת טיפול תרופתי במקביל. נקודה.