פרוזאק (Prozac) היא התרופה הראשונה במשפחת תרופות שנקראת SSRI. תרופה זו היוותה בשנות השמונים פריצת דרך משמעותית כיוון שהיא מייצגת משפחת תרופות עם פחות תופעות לוואי מהתרופות הישנות יותר. התרופה הפכה פופולרית בארה"ב עד כדי כך שנכתבו עליה ספרים וצולמו סרטים.
מישהו שאל אותי לאחרונה שאלה קצרה: אתה יכול להמליץ לי על פסיכיאטר, שגם ידבר איתי, גם יתן לי תרופות וגם מקבל במכבי? השאלה הזו היא טובה ומתאימה כמובן לכל הקופות. התשובה לצערי מורכבת מעט יותר ממה שהיינו רוצים.
בפעם הקודמת כתבתי מעט על הבעייתיות בתהליך האבחון והטיפול בהפרעת קשב וריכוז. לכאורה מדובר בבעיה פשוטה. יש הפרעת קשב וריכוז? קח ריטלין ונפתרה הבעיה. אולם המציאות הרבה יותר מורכבת.
האמת, רציתי לכתוב הפעם רשימה על איך טיפולים כדאי לנסות כחלק מהטיפול בהפרעת קשב וריכוז. ישנה הרבה בורות בעניין הזה, אפילו בתחום של הפרעות קשב בילדים. אבל הפעם רציתי דווקא לכתוב על איך לא מנהלים טיפול בהפרעת קשב וריכוז.
המשך המחשבה
נניח שאתם או מישהו קרוב לכם חושד שאולי יש לכם הפרעת קשב וריכוז. נניח שאפילו החלטתם שאתם רוצים לברר את העניין. איך אתם יכולים להתקדם בפתרון התעלומה כדי לדעת אם באמת יש לכם הפרעת קשב וריכוז או שמדובר במשהו אחר לגמרי?
שאל את הפסיכיאטר: "כמה אנשים סביבי נשבעים בציפרלקס שלהם. אפשר לדעת במה מדובר ולמה כל כך הרבה אנשים מדברים על התרופה הזו?"
בהמשך לרשימה משבוע שעבר על כמות התרופות, זו השאלה שהכי מטרידה אנשים שלוקחים טיפול פסיכיאטרי. הרי לא מדובר ביתר לחץ דם או רמות גבוהות של כולסטרול שבהן אנחנו במילא לא מרגישים (בדרך כלל) את הבעיה ולוקחים את הטיפול רק כי הרופא אמר. מה אמור לעשות אדם שמקבל טיפול לבעיה שמציקה לו, כמו דיכאון, הפרעה ביפולרית או משבר הסתגלות והתרופה לא משפיעה באופן מיידי?
חלק משמעותי מהמטופלים שמגיעים לחדרי המיון הפסיכיאטרים ולמרפאות הציבוריות, נוטלים מספר רב של תרופות פסיכיאטריות. די נפוץ למצוא מישהו שמקבל שני כדורים נוגדי דיכאון, כדור אחד אנטיפסיכוטי, מייצב מצב רוח, כדור הרגעה וגם כדור שינה לקינוח. השאלה העיקרית שעולה היא האם הטיפול הזה מהווה טיפול מיטבי?
על העובדה שהרשת מהווה חלק אינטגרלי בחיים שלנו כבר אין ויכוח. גם המציאות שבה מטופלים בודקים את המטפלים שלהם באינטרנט כבר נפוצה ומוכרת לכולם. אבל אחד הדברים שלא מתייחסים אליהם מספיק הוא הנתון שכמו שהרשת היא חלק מהחיים של המטופלים שלנו, היא גם מהווה חלק מהחיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. היא נמצאת שם לשימושנו, זמינה ומפתה.
הדבר שאנשים מפחדים ממנו יותר מהכל, הוא לא לגלות שיש להם בעיה אלא שידעו שיש להם בעיה. התופעה הזו כמובן בכלל לא קשורה לפסיכיאטריה, אבל דווקא בתחום הפסיכיאטריה היא בולטת במיוחד. אנשים לא מזדרזים לספר על המחלות שלהם, על המצב המשפחתי ועל בעיות כלכליות. יש איזו אמונה שאם ידעו על המצב שלנו מייד יתייגו אותנו תחת איזו כותרת, ויתנהגו כלפינו בהתאם.
