לפייסבוק כבר יש 500 מליון משתתפים. לטוויטר יש כמעט 100 מליון. ככל שיש יותר משתמשים המדיה החברתית הופכת לחלק טבעי בחיים שלנו. גם אם זה עדיין לא הפך להיות חלק מהממסד הטיפולי הרשמי (רשימה בנושא בקרוב), אין ספק שרבים מאנשי הטיפול – רופאים, צוות סיעודי, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, כולם משתתפים ברמת מעורבות זו או אחרת ברשתות החברתיות. כמו שכולם משתמשים באינטרנט, בעתיד כולם ישתמשו בפונקציות חברתיות.
אני יודע שקצת נעלמתי. אחד הדברים שמתרחשים כאשר אתה עושה יותר מדי דברים בו זמנית וכשיש המון כדורים באוויר הוא שצריך בשלב כלשהו להחליט אילו מהדברים חשובים ולאיזה כדורים אתה מניח ליפול, לפחות זמנית. הייתי בחופשה קצר מכתיבה בבלוג הזה, עסוק בדברים שקשורים בתל השומר, במרכז רזולוציה ובעוד כל מני עיסוקים שטרם הגיעה השעה לכתוב עליהם. אני רוצה לכתוב על שני דברים שקשורים בשיווק ברשת האינטרנט.
מהומת אלוהים בשטח האימון למוח. אתם יודעים בוודאי שהדבר שהכי מפחיד אנשים זה אבדן זיכרון או ירידה בכושר הקוגניטיבי. מי מאיתנו לא מפחד להתחיל לשכוח שמות חשובים או אירועים מהותיים. יש שיטות רבות שמבטיחות לשפר לנו את הכישורים הקוגניטיביים והכי פופולרית או הכי משווקת בהצלחה היא תעשיית האימונים הממוחשבים למוח האנושי.
התסכול הכי גדול נובע מהמרחק בין הציפיות לבין המציאות. המציאות שבה אנו חיים מורכבת ומסובכת לתפעול יותר מכל ציפיה שאנחנו יכולים לבנות, ולכן נגזר עלינו פעמים רבות להיות מתוסכלים מצד אחד ומצד שני לנסות שוב ושוב לקרב בין רמת הציפיות שלנו לבין המציאות או להשלים עם המציאות כפי שהיא.
על העובדה שהרשת מהווה חלק אינטגרלי בחיים שלנו כבר אין ויכוח. גם המציאות שבה מטופלים בודקים את המטפלים שלהם באינטרנט כבר נפוצה ומוכרת לכולם. אבל אחד הדברים שלא מתייחסים אליהם מספיק הוא הנתון שכמו שהרשת היא חלק מהחיים של המטופלים שלנו, היא גם מהווה חלק מהחיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. היא נמצאת שם לשימושנו, זמינה ומפתה.
היום יש חגיגה באינטרנט. פייסבוק מכריזה על השלב הבא של הפלטפורמה האינטרנטית שלה. מהיום פייסבוק מאפשרת לכל אתר באשר הוא להטמיע בתוכו מנגנונים של זיהוי מפייסבוק (תוכלו להרשם ולהשתמש בשם המשתמש שלכם מפייסבוק באתרים אחרים), אבל האתרים יוכלו גם לקבל מידע עליכם מפייסבוק כמו דברים שהגדרתם שם, ומהיום הנוכחות והפעולות שלנו בכל האתרים שמשתתפים תרשם אצל פייסבוק.
יש דברים שמבינים רק בדיעבד. לפעמים אנחנו נמצאים בתוך חוויה מסויימת וקשה לנו מאד לצאת החוצה, לעמוד בצד, להסתכל על ההתנהגות שלנו ולהצליח להבין מה בדיוק קרה שם. בדרך כלל אנשים צריכים מתווכים שיעזרו להם להגיע לאותן תובנות. זו הסיבה שמקצועות יעוציים כמו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מאמנים, יועצים ארגוניים וכדומה נמצאים בביקוש עולה.
למי שהצליח לפספס את הרעש האחרון במערכת, גוגל השיקו בשבוע שעבר שירות בשם Google Buzz, שתפקידו להוות מעין קומבינציה של הטרנדים החמים באינטרנט בתוך חשבון הדואר של Gmail (יכול להיות שפתאום הופיע לכם כפתור חדש מתחת ל Inbox). מי שכבר חווה את פייסבוק או טוויטר יבין את הרעיון בתוך כמה דקות. עולם הבלוגים התמלא בתגובות אוהדות או מתנגדות להבטים שונים בשירות החדש וגם לי יש כאלו, אבל הייתי רוצה להתייחס רק לכמה תובנות פסיכולוגיות על השירות.
לפני שבועיים פרסמתי כאן רשימה עם חמישה טיפים לביקור אפקטיבי אצל רופא מומחה. אני פסיכיאטר במקצועי, אבל לדעתי הטיפים שניתנו שם, למרות שהם נוסחו בנושא פסיכיאטריה רלוונטים לכל תחומי הרפואה. בתגובות כתבה רופאת משפחה שהיא נוהגת אחרת, ואני חושב שיש להפריד בין פגישות קבועות אצל רופא קבוע שבאים לראות כל כמה שבועות, לבין רופא מומחה שאליו פונים להתייעצות או חוות דעת.
אחד התסכולים הכי גדולים שיכולים להיות לאדם מתרחש כשהוא סובל מבעיה כל שהיא, בין אם מדובר בתחום הפסיכיאטריה או ברפואה בכלל והוא מגיע לרופא אבל לאחר הפגישה הוא מרגיש שהרופא לא הצליח להבין חלק מהדברים, או שהמטופל מרגיש שהוא לא הצליח לומר את כל מה שאמר. בגלל מגוון סיבות פסיכולוגיות אנשים סובלים מתופעת 'שיתוק רופאים', שבה הם פשוט לא אומרים את מה שהם רוצים לומר.
