בעיתונים מפרסמים מדי פעם נתונים וכתבות על מחלות פסיכיאטריות. ארגון הבריאות העולמי מספר שעד 2015 או משהו כזה, הדיכאון תהפוך לבעיה הכי גדולה בעולם המערבי. רק בשבוע שעבר פרסמו במוסף השבועי של ידיעות אחרונת כתבה על טיפול בסכיזופרניה ועל מרכז חדש (אבל לא ממש מחדש) שאמור להפתח בקרוב בבית חולים שניידר. אבל כשמדברים על כל הבעיות האלו, עד כמה הן באמת נפוצות? כמה אנשים סובלים מדיכאון בישראל, כמה מחרדה, כמה מהפרעות אכילה, כמה סובלים מהפרעות קשב וריכוז או מסכיזופרניה?

המשך המחשבה

הדבר הבלתי מוגדר הזה שקרוי 'המצב' משפיע באופן ישיר על אנשים רבים, ולא רק על אנשים שמוגדרים כסובלים מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. 'המצב' יכול להיות המצב הכלכלי. חשש של בחור צעיר שרק נולדה לו בת שהוא יפוטר מהסטרט-אפ שבו הוא עובד. מחשבות טורדניות של אשה שמתקרבת לגיל הפנסיה וראתה בשנה האחרונה את כפסי הפנסיה שלה יורדים בשלושים אחוזים. אדם בן ארבעים שהחברה שלו מתקשה להשיג חוזים חדשים והוא מפחד שהיא תיסגר. אבל 'המצב' יכול להיות גם דברים אחרים: בני נוער שגרים באיזור שדרות וחיים תחת איום קסאמים, או אפילו מישהו שבן משפחתו חלה לאחרונה במחלה קשה.

המשך המחשבה

OCD היא אחת ההפרעות הפסיכיאטריות המרתקות ביותר. ראשית, מאוד מעניין לעבוד עם אנשים שסובלים מ OCD בגלל המוטיבציה של רבים מהם להיפטר מהאובססיות. שנית, יש הצלחות לא רעות בטיפול בOCD בשילוב של טיפול פסיכיאטרי באמצעות תרופות יחד עם טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית התנהגותית. הדבר שמרתק ביותר בהפרעה הזו היא המגוון של הצורות בה היא מופיעה.

המשך המחשבה

הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD ) בדרך כלל כוללת גם מחשבות טורדניות (אובססיות) וגם טקסים (קומפולסיות) , אבל היום אני רוצה להתמקד בעיקר במה הופך את המחשבות האלו לטורדניות במיוחד ולשונות ממחשבות של אנשים אחרים. אובססיות כידוע הן מחשבות, דחפים או תמונות שמופיעות ונכנסות למוח בלי שתכננו ובלי שהזמנו אותן. הן מופיעות בצורה תכופה, מציקות ומפריעות לחיים כיוון שהן מקשות על הריכוז. וכשהן מופיעות ומציקות, לאנשים יש מוטיבציה להפטר מהן.

המשך המחשבה

לפני שמדברים על חרדה, אני חושב שמוטב להתחיל בפחד. פחד הוא רגש טבעי שכולנו מרגישים כשאנחנו בסכנה. אם אנחנו הולכים לבד בערב ברחוב חשוך ופתאום שומעים קולות מאיימים מאחורינו, הרי אנו חשים פחד. אנחנו יודעים שאנו בסכנה ומנגנוני ההשרדות שלנו מתחילים לפעול בקצב מואץ: ישנו שחרור של אדרנלין אשר גורם לכך שהדופק מואץ, אספקת הדם לרקמות מתגברת כך שהשרירים יכולים לפעול בקצב מהיר יותר, החושים שלנו מתחדדים ואנו שמים לב ליותר פרטים בסביבתנו, זאת כדי שנוכל לפעול במהירות כדי לברוח מאותו שודד פוטנציאלי.

ניתן לדמות זאת למעין “מערכת אזעקה” שקיימת בתוכנו. מערכת זו של תחושה ותגובות גופניות התפתחה אצלנו, קיימת גם אצל בעלי חיים ויש לה חשיבות בהשרדות שלנו. הפחד, אם כן, נועד להגן עלינו. אם אנחנו חשים פחד מכשלון בבחינה, אנו נלמד טוב יותר. אם אנחנו חשים פחד מפיטורין, אנחנו נעבוד קשה יותר (ולפעמים לא). ישנם מנגנונים פיסיולוגים שמרגיעים את המערכת כאשר הסכנה חולפת, והגוף נרגע.

חרדה, לעומת זאת, היא תחושת סכנה ומתח בלתי נשלטת, המלווה בסימפטומים גופניים שונים, אשר נוצרים כתגובה לאותה תחושת חרדה. רוב בני האדם חשים חרדה זמנית וחולפת במצבי לחץ חריגים. הבעיה מתרחשת כאשר מנגנוני הוויסות של החרדה משתבשים, וחלות “אזעקות שווא” חוזרות. המאפיין המרכזי של כל הפרעות החרדה היא תחושת הציפיה (Anticipation anxiety), כאשר האדם מצפה כל הזמן להתקף הבא, מצב אשר כמובן מזרז את בואו של אותו התקף.

ניתן למדוד את עצמת ההפרעה על פי מספר קריטריונים: הזמן שמוקדש לחרדה ולפחד, עוצמת החרדה והפחד והישנות של חווית החרדה. לדוגמא, אדם אשר צריך לטוס לראשונה לחו”ל, ושבוע לפני הטיסה מפסיק לעבוד ולישון, אינו מסוגל לצאת מביתו וחושב על כך כל הזמן – סובל מהפרעת חרדה משמעותית.

חרדה נורמלית יכולה להיות אצל ילד ביום הראשון בכיתה אלף, בבליינד דייט או אצל אדם לאחר מות בן זוגו.

חרדה היא תופעה נפוצה ביותר. על פי מחקרים עדכניים, אחד מתוך חמישה אנשים יפתחו במהלך חייהם הפרעת חרדה. התופעה נפוצה יותר אצל נשים (אם כי יתכן שנשים פשוט פונות יותר לעזרה), ומתחילה בדרך כלל במהלך שלושת העשורים הראשונים לחיים. הגורמים לחרדה מגוונים: הוכח במקרים שונים כי ישנו מרכיב גנטי להופעת הפרעת חרדה, אולם ישנה גם השפעה פסיכולוגית, אישיותית, וסביבתית להופעת ההפרעה הזו. ככל הנראה מדובר בשילוב של גורמים שונים אשר יוצרים יחד את הפרעת החרדה.

חרדה יכולה להופיע בצורות שונות. חלק מהסובלים ממנה חשים רק את ביטוייה הפסיכולוגים כגון הרגשה של צפייה מפחידה, רגזנות, אי יכולת להתרכז או להתמיד, התעייפות מהירה או הפרעות בשינה עם”סיוטי-לילה” ,ואילו חלק ירגישו בעיקר את ביטוייה הגופנים של החרדה שיכולים להתבטא בפה יבש, הזעה, שלשול, צורך להטיל שתן לעתים קרובות, דפיקות-לב, התכווצות שרירים, סחרחורת או הרגשת חולשה.

ישנם מספר סוגי חרדה עיקריים ונפוצים:

הפרעת אימה (Panic Disorder)

הופעה פתאומית של חרדה עמוקה, המלווה בתחושת אימה, שמשהו נורא עומד לקרות לאדם או לקרובים לו (לרוב שהוא עומד למות או להשתגע), ומלווה בסמפטומים גופניים שונים כמו עליה בקצב פעימות הלב, רעד בגוף, והתנהגותיים כמו בריחה ממקום הסכנה או פחד לזוז. התקף זה בדרך כלל מאד טראומטי לאלו שחוו אותו והם פונים פעמים רבות לחדר מיון וכועסים על שלא מוצאים את הגורם הגופני לבעיה.

הפרעת חרדה מפושטת (Generalized anxiety disorder)

יש הטוענים שמדובר בדאגנות יתר ולמרבה הצער, רוב האנשים הסובלים מדאגנות יתר אינם פונים לרופא כלל וסבורים כי כך צריך לחיות. התסמונת מאופיינת בכך שהאדם הסובל ממנה נמצא בחרדה רוב ימות השבוע, וסובל מעצבנות, עייפות, קשיי ריכוז, מתח שרירים והפרעה בשינה. האדם אינו יודע להגדיר בדיוק ממה הוא דואג, אך תמיד יימצאו סיבות הגיוניות לכאורה לדאגה. בדרך כלל יהיו הדאגות סביב נושאים הקשורים בעבודה, בגידול ילדים או דאגה כרונית לכך שמשהו עלול לקרות לילד או לקרוב משפחה אחר. כתוצאה מכך אותו אדם יכול לדוגמא לנסות לשכנע את הילדים לא לצאת לחוגים (כדי שלא יקרה להם כלום), להתבונן בחדשות כל היום (כדי לדעת על סכנות קרבות) ולהפסיק לישון ולאכול.

חרדה חברתית (Social anxiety Disorder)

המאפיין את החרדה החברתית הוא הופעתם של סימפטומי חרדה, בשל עשיית פעולה בעלת אופי חברתי כלשהו. מתן הרצאה, עלול ליצור חשש גם אצל אדם שאינו חרד חברתית, אך אצל הלוקה בחרדה חברתית, החשש עצום ומשבש את מסלול החיים: פעילויות כמו כמו כתיבה בציבור או אכילה באירוע משפחתי ואפילו הליכה למכולת, יכולות להיראות כה מפחידות לחרד חברתית, עד שהכורח להימנע מהן יכתיב את מסלול חייו. נוצר מעין מעגל קסמים, שכן לחרדה הראשונית נוספת חרדה נוספת, עזה לא פחות, שמא אחרים ישימו לב למצוקה, ולכן לפעמים הוא נמנע מקשר עם אנשים.

פוביה ממוקדת (Specific Phobia)

כאן מדובר בפחד ממוקד מפני מצב מסוים או אובייקט מסוים. דוגמאות קלאסיות הן פחד מעכבישים, ממקומות סגורים או מגבהים. מוכרות כיום למעלה מ-250 פוביות. פגישה עם מושא החרדה יכולה לגרום להתקף בעתה (פאניקה) ולכן גם כאן הופך הצורך להימנע מפגישה עם מושא החרדה למרכזי בחייהם של הסובלים. אדם אשר מפחד מזריקות יכול להמנע כליל מטיפול רפואי, ואדם שמפחד מטיסות יסרב לקבל עבודה הכוללת נסיעות לחו”ל.

טיפול

ניתן לסייע למרבית האנשים הסובלים מהפרעת חרדה באמצעות טיפול מקצועי. הצלחת הטיפול משתנה מאדם לאדם. ישנם אנשים אשר יגיבו לטיפול לאחר מספר שבועות או חודשים מועט, בעוד שלאחרים תידרש לשם כך תקופה של שנה ואף יותר. לעתים הטיפול מורכב, כיוון שפעמים רבות אנשים סובלים מיותר מהפרעת חרדה בלבד (לדוגמא שילוב של דכאון וחרדה). על אף העובדה כי הטיפול מותאם אישית לחולה, מספר גישות סטנדרטיות הוכיחו את יעילותן.

טיפול פסיכולוגי דינמי

הטיפול הדינמי מניח מקורות לא מודעים לחרדה ויוצר באמצעות תהליך טיפולי ארוך טווח מסע אל העצמי בו המטופל מפתח מודעות רבה יותר לחלקיו הפנימיים ולקונפליקטים הבלתי פתורים שבו. הגישה דורשת טיפול ארוך טווח של חודשים לפחות. היא עשויה להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים, אך לא תמיד מספיקה או מתאימה להסרת הסימפטומים המטרידים שעולים מהפרעת החרדה. לפיכך מומלץ גם בטיפול דינמי לשלב גישות נוספות

טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ( CBT (Cognitive Behavior Therapy

מטפלים רבים עושים שימוש בשילוב של טיפול קוגניטיבי והתנהגותי. אחד היתרונות של טיפול מסוג זה הוא כי המטופל לומד על כישורי החלמה אשר יכולים להועיל לו לאורך חייו.

היפנוזה

השימוש בהיפנוזה עשוי להשתלב בצורה יעילה בכל סוג של טיפול בהפרעות חרדה.

טיפול תרופתי

הטיפול התרופתי מבוסס על ההבנה כי במקרים רבים ישנם גורמים ביולוגים המשפיעים על הווצרות והמשך החרדה, ובעיקרם הפרעה במערכת הסרוטונרגית. התרופות ינסו להחזיר את האיזון למערכות שהתשבשו. שלוש קבוצות עיקריות של תרופות משמשות היום לטיפול

תרופות נוגדות חרדה ממשפחת הבנזודיאזפינים (המוכרת שבהם היא Valium) מיועדות להפיג את תחושת החרדה ולהביא לאיזון המעבירים העצביים במוח כדי למנוע התרחשות תסמינים ולסייע בחזרה לתפקוד. תרופות אלו עובדות על ידי המרצת הפעולה של חומר כימי הנקרא GABA אשר נקשר לתאי מוח ובולם מעבר של אותות חשמליים. משערים כי בצורה זו המערכת “נרגעת” לאחר מספר דקות, ומרבית הסימנים הפסיכולוגים והגופניים נעלמים.

הסיכון העיקרי בנטילת בנזודיאזפינים לטווח ארוך הוא שאנשים הנוטלים אותם באופן סדיר עלולים

לפתח סבילות ותלות בתרופה. מסיבה זו נותנים בנזודיאזפינים בדרך כלל לתקופות קצרות (פחות משבועיים). אם אדם לוקח אותם לתקופות ארוכות יותר, הגמילה חייבת להיעשות בהדרגה ותחת השגחה רפואית, כדי למנוע הופעת תסמיני גמילה הכוללים חרדת יתר, אי שקט ובלבול.

תרופות ממשפחת חוסמי בטא כמו Deralin מסייעות למנוע את התסמינים הגופניים של חרדה, בייחוד כאשר החרדה נובעת מגירוי ספציפי כמו בחינה, ראיון קבלה לעבודה או “חרדת קהל” לפני הרצאה.

תרופות החוסמות ספיגה מחדש של המעביר העצבי סרוטונין (SSRI), משמשות לטיפול ממושך בחולים עם הפרעת חרדה. תרופות אלו מונעות את התסמינים הגופניים ואת תחושת הפחד או הבהלה ואינן גורמות לתלות או לסבילות. תרופות אלו יעילות ביותר ושיעור ניכר של חולים שמחלתן גרמה לקשיי תפקוד חוזרים לתפקוד מלא עם הטיפול.

הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי. שילוב זה מקצר הן את זמן ההחלמה ומוריד את הסיכוי לחזרה של סמפטומים.

כמו שציינתי, הפרעת חרדה שכיחה מאוד וכל אדם עשוי בתנאים מסוימים לסבול מהתקף חרדה.

כיוון שהפרעת חרדה ממושכת יותר, שאינה נובעת מסיבה ספציפית, עשויה למרר את החיים ולהפריע לתפקוד בעבודה ובמשפחה, מומלץ לפנות לייעוץ רפואי ולא להניח כי מדובר באיזו עצבנות שתעבור עם הזמן. שילוב של טיפול תרופתי עם או בלי טיפול בשיחות (פסיכותרפיה) יעילים ביותר ועשויים להחזיר את החיים לתקנם.

ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה.

רשימה זו עוסקת בטיפול במחלה אובססיבית קומפולסיבית . את המידע על הגדרות מחלת ה-OCD אפשר לקרוא בחלק הראשון של הסדרה.

מחלת ה OCD היא מחלה קשה אשר יכולה לגרום לקשיים רבים באורח החיים של החולה ובני משפחתו. בדרך כלל אנו מטפלים במחלה בשילוב של טיפול תרופתי ושל טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. צריך להדגיש שיש מעט תרופות שבאמת מסייעות לחולי ה-OCD, ולצערנו ישנם חולים רבים שאינם מגיבים לטיפול זה. אחת הבעיות העיקריות בטיפול בחולים בכלל ובטיפול ב OCD במיוחד היא שיש צורך במחוייבות עמוקה של המטופל וגם של בני משפחתו להצלחת טיפול כזה. מחוייבות זו לפעמים חסרה אצל אחד הצדדים (החולה או המשפחה) ומקשה מאד על התהליך הטיפולי.

אני ארחיב טיפה על הטיפול הרפואי כי מרבית השאלות נוגעות בו, אך אין אני ממעיט בחשיבות הטיפול ההתנהגותי להחלמה מהמחלה.

תרופות.
מרבית התרופות אשר ניתנות לחולי OCD הן תרופות אנטי-דכאוניות. אנו עושים זאת מפני שחלק מהמנגנונים אשר גורמים לדכאון פועלים גם אצל חולי OCD, אולם אין זה אומר שכל התרופות שמשמשות לטיפול בדכאון עוזרות לחולי OCD. תרופות אנטי-דכאוניות מצויינות כמו Tofranil או Elatrol כמעט אף פעם לא מסייעות לחולים אובססיבים.

התרופות היחידות שנמצאו במחקרים רציניים (Double blind) כיעילות בטיפול בחולי OCD הן (השם הגנרי בסוגריים): Favoxil (Flouvoxamine), Prozac (Fluoxetine),Seroxat (Paroxetine), Lustral (Sertaline), Cipramil (Citalopram), ו- Anafranil (Clomipramine). על Anafranil יש הכי הרבה מידע כי זו התרופה הוותיקה מכולן. ישנם גם מאות דיווחים של מחקרים קטנים על תרופות אחרות שמסייעות לחלק מן המטופלים. לא ברור מדוע תרופה אנטי-דכאונית אחת עוזרת בזמן שאחרת לא מסייעת בכלל. נוירוטרנסמיטורים הם חומרים כימיים שמשמשים את התאים במוח להעביר פקודות לתאים אחרים, על ידי שחרורם מתא אחד וקליטתם על ידי קולטנים בתא אחר.

ידוע שכל התרופות הללו גורמת ל"הגדלת" כמות נוירוטרנסמיטור בשם Serotonin במוח, אך גם להשפעה על נוירוטרנסמיטורים אחרים. רוב התרופות הללו מעלות את כמות הסרוטונין על ידי עיכוב הספיגה של הסרוטונין, כך שיש יותר סרוטונין זמין במערכת. ישנה סברה שמעבר להעלאת זמינות הסרוטונין התרופות מצליחות בתהליך שאורך מספר שבועות לגרום לשינוי בקולטנים של התאים, כך שהסימפטומים של ה OCD פוחתים. סביר להניח שיש עוד חומרים במוח שמושפעים מהתרופות שכן כל המערכות קשורות זו בזו ומשפיעות אחת על השניה.

המינונים של התרופות הניתנות הן בדרך כלל גבוהים מהמינונים הניתנים לחולי דכאון, לדוגמא Prozac 40-80 מ"ג ליום במקום 20-40 מ"ג לחולי דכאון, ולרוב מינונים נמוכים לא מסייעים במקרים הקשים של OCD. יכולות להיות תופעות לוואי מגוונות לתרופות הללו, ובדרך כלל מטופל יתלונן על תופעת לוואי אחת או יותר. בין תופעות הלוואי אפשר למצוא הפרעות בתפקוד המיני, בחילות, ישנוניות ואי שקט. לפעמים ישנה עליה במשקל ואז יש צורך במעקב דיאטני. התרופות הללו בטוחות מאד לשימוש וכל תופעות הלוואי (אם יש) חולפות כאשר מפסיקים להשתמש בהן.

בדרך כלל עוברים בין 10-12 שבועות עד שמתחילים לראות את ההשפעה של הטיפול. יכול להיות מצב בשבועות הראשונים שהמטופל סובל מתופעות לוואי אבל לא מרגיש שיפור במצבו, וצריך לנסות להתמיד בטיפול עד לזמן הטיפול המלא בכדי לדעת אם התרופה עבדה. הבעיה היא שאנחנו כולנו (המטופל, המשפחה והרופא) קצרי רוח ונוטים להחליף טיפול למרות שאנחנו לא יודעים אם הוא באמת עזר.

התרופות הללו מסייעות ל 75%-80% מהחולים. ל 50% התרופות מסייעות במידה בינונית ולחלק בכלל לא עוזרות. אם אחת לא עוזרת מומלץ לעבור לתרופה אחרת מהרשימה. לעיתים משתמשים בתרופות אחרות מששת התרופות שציינתי, או שמוספים תרופה שאינה אנטי דכאונית (תרופות כמו ליתיום או תרופות אנטי-פסיכוטיות) כחיזוק לטיפול נגד OCD, אבל טיפול החיזוק הכי יעיל הוא טיפול התנהגותי.

טיפול התנהגותי – Behavior Therapy
פסיכותרפיה קלאסית אשר מסייעת למטופל להגיע לתובנה לגבי הבעיה שלהם לא מסייעת בדרך כלל לחולי OCD, גם לאחר שנים של טיפול. טיפול זה יכול לסייע לחולים שהחלימו לאחר שנים של בידוד חברתי או אצל אלו שהמחלה פגעה בהם בגיל צעיר.

טיפול התנהגותי הוא טיפול שמבוסס על טכניקות של "חשיפה ומניעת תגובה". במהלך הטיפול החולה נחשף לגורמים שמעוררים בו חרדה או אשמה ומעוררים את המחשבות האובססיביות, בין אם בצורה ישירה (כמו חשיפה ללכלוך) או באמצעות דמיון מודרך. לאחר מכן מעודדים אותו או מונעים ממנו לבצע את הקומפולסיות שהוא היה עושה בדרך כלל על מנת להוריד את החרדה שלו. לדוגמא אדם שסובל ממחשבות אובססיביות בנושא זיהום מודרך לנגוע במשהו שהוא חושב שהוא מזוהם, ואחר כך להמנע משטיפת ידיים במשך זמן ארוך ככל האפשר. בהדרגה המטופל משיג רמת חרדה נמוכה יותר ויותר עד אשר הוא מצליח להתמודד עם המחשבות האובססיביות מבלי להזדקק לקומפולסיות שגוזלות ממנו זמן ממושך. טיפולים אלו יעילים מאד ומסייעים למנוע חזרה של המחלה לאחר ההחלמה הראשונית.

הצלחת טיפול כזה תלויה במספר גורמים חשובים: המטפל צריך להיות מיומן בתהליך הטיפולי, למטופל צריכה להיות מוטיבציה גבוהה מאד והמשפחה של המטופל צריכה להיות מעורבת. הסיבה לכך היא שפגישה עם המטופל אורכת זמן מוגבל אך למטופל ישנם "שיעורי בית" שהוא צריך לעשות בין הפגישות ועל המשפחה לדאוג שהם יתבצעו. אם נוצר מצב שהמטופל הולך לאחר הטיפול לביתו ושם הוא ממשיך בלי הפרעה בביצוע הקומפולסיות, לא יסייעו גם שנים של טיפול קוגניטיבי.

שילוב של טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי יכול להוביל לשיפור משמעותי בתפקודו של החולה ולשינוי ביכולתו לתפקד מבחינה תעסוקתית, משפחתית ורגשית.

אחרי ששאלו אותי מספר פעמים שאלות בעניין החלטתי לכתוב קצת על הפרעה אובססיבית קומפולסיבית.

דאגות, חששות, ספקות ואמונות טפלות הן דבר נפוץ מאד. אבל כאשר הן הופכות למשהו כל כך מוגזם עד שהן משתלטות על סדר היום של אדם, כאשר אדם עוסק במשך שעות ברחיצת ידיים מפחד שיידבק בזיהום או חוזר שבע פעמים לבדוק את הנעילה של כל אחת מדלתות המכונית בנפרד, אפשר לקרוא לזה מחלה אובססיבית-קומפולסיבית. אצל אנשים שסובלים ממחלה אובססיבית קומפולסיבית (Obsessive Compulsive Disorder) או OCD, המוח כאילו “נתקע” על מחשבה אחת או דחף ולא מצליח להפטר ממנו. OCD היא מחלה של המוח שכוללת הפרעה בעיבוד מידע, והחולה לא יכול להשתלט עליה. עד לפיתוח התרופות המודרניות והטיפולים הקוגניטיבים, אנשים שסבלו מ OCD נידונו לשנים ארוכות של סבל מתמשך, על אף טיפולים פסיכולוגים ממושכים. למרבה המזל, עם התקדמות הידע על המחלה, ולמרות שחלק גדול מהמטופלים לא יחלימו לגמרי, הם מסוגלים להגיע למצב שבו הסימפטומים יורדים לרמה כזו שהם מצליחים לנהל אורח חיים תקין.

מהם הסימפטומים של OCD ?
הסימפטומים כוללים שני מרכיבים עיקריים והם הקומפולסיות והאובססיות. אובססיות נפוצות יכולות להיות פחד מהדבקות במחלות, שהמטופל מדמיין שהוא יפגע בעצמו או באחרים, פחד מאבדן שליטה או פחד מדחפים מסויימים, מחשבות מיניות חודרניות, ספקות בנושאי דת, צורך לומר דברים מסויימים או צורך שדברים יתנהלו בצורה מסויימת.
קומפולסיות הן משהו שהחולה עושה והוא מרגיש שהוא חייב להתבצע. דוגמאות לכך יכולות להיות רחיצה חוזרת, בדיקות מרובות, ספירה של דברים או חזרות מרובות על פעולה מסויימת.

לא כל הסימפטומים שציינתי חייבים להיות קשורים ל OCD. ישנם טקסים חברתיים, כמו לשיר שיר ערש לילד לפני השינה או טקסים דתיים שהם תקינים לחלוטין. גם דאגות ואפילו מחשבות מרובות על נושאים כמו פחד לחלות במחלה הם חלק מהתמונה הנורמלית של הקיום, והם מתגברים בזמן לחץ או מצוקה. רק כאשר הסימפטומים מתמשכים, נראים לא הגיוניים, גורמים למצוקה רבה ומפריעים לתפקוד אנו מבחינים במחלה.

1. סימפטומים אובססיבים
   אובססיות הן מחשבות, דחפים או תמונות שאדם מדמיין, וחוזרים על עצמם שוב ושוב, ללא שליטה. האדם לא רוצה לחשוב עליהן, הוא מרגיש שהן חודרות ומפריעות ובדרך כלל מרגיש שהן לא הגיוניות. אדם עם OCD יכול לחשוב ללא הפסקה שהוא יכול לקבל מחלה מחיידקים ויחשוב ללא הפסקה שהוא עומד להדבק או להדביק אחרים. אדם יכול לחשוב בצורה אובססיבית שהוא קיים יחסי מין עם בן משפחה קרוב למרות שהוא יודע שזה לא נכון ולא יקרה בעתיד. בדרך כלל אובססיות מלוות בתחושות של פחד, אשמה או ספקות.
2. קומפולסיות
   אנשים שסובלים מ OCD נוטים לבצע פעולות מסויימות על מנת לגרש את המחשבות האובססיביות. הפעולות האלו (קומפולסיות) נעשות בצורה חוזרת, עקבית ולרוב על פי “חוקים” ברורים. אדם עם מחשבות אובססיביות על זיהום יכול לרחוץ את ידיו כל כך הרבה פעמים ביום עד שהעור מתייבש או הופך להיות דלקתי. אדם אובססיבי יכול לספור חפצים פעמים רבות מחשש שהוא ישכח משהו. בניגוד לשתיינים כפייתיים או מהמרים כפייתיים, הקומפולסיה לא גורמת הנאה לחולה OCD, והוא עושה אותה כדי להשיג הקלה מהמחשבות האובססיביות.
3. מאפיינים נוספים
   הסימפטומים של OCD גורמים למצוקה רבה ויכולים להשתלט על זמן רב מהיום (שעה ויותר) וכתוצאה מכך יכולים להשפיע על העבודה, הפנאי והקשרים הבינאישיים של החולים. אדם שסובל מ OCD יודע שהמחשבות מגיעות מהמוח שלו ואינן הגיוניות, הוא יודע שהטקסים שהוא מבצע אינם מרגיעים אותו אבל הוא לא יכול לשלוט בכך או להפסיק אותם לבד. הסימפטומים יכולים להחלש או להתחזק עם הזמן, לפעמים הם מעין רעש רקע בעולמו של החולה ולפעמים הם שולטים בכל שעה משעות היממה.

מחלת OCD מתחילה בדרך כלל לפני גיל 40, ושליש עד חצי מהמקרים מתחילים בגיל הילדות. לרוע המזל, עוברות לפעמים שנים מפרוץ המחלה ועד שהמטופל מתחיל לקבל טיפול מתאים. הסיבות לאיחור בטיפול מגוונות: אנשים עם OCD נוטים להתבייש במחלתם ולהסתיר את הסימפטומים מהסביבה. מעבר לכך, רופאים רבים לא מכירים את הסימפטומים בצורה מספקת וכן לא יכולים לזהות את הבעיה. גם במקרים בהן זוהתה הבעיה, ישנם אנשים שלא מקבלים טיפול מתאים מסיבות כלכליות.

OCD היא מחלה עם מרכיבים תורשתיים. למרות שלא נתגלו עד היום גנים הקשורים במחלה, ידוע ש-OCD שפורצת בילדות היא מחלה עם קשר משפחתי, ושלילד להורה שסובל מ OCD יש סיכוי גדול יותר לחלות במחלה זו. כש OCD היא מחלה שעוברת במשפחה, מה שעובר הוא המחלה ולא הסימפטומים הספציפיים כך שלילד יכולים להיות טקסים של בדיקה ואילו לאמו טקסים של רחיצת ידיים.

לא ידוע מהו הגורם למחלה, ומחקרים קושרים הפרעות בקשר בין איזורים קדמיים של המוח (Frontal Cortex) לבין איזורים פנימיים יותר (Basal Ganglia), מחקרים רבים מצאו קשר בין רמות סרוטונין (Serotonin) לבין המחלה ותרופות אשר מעלות את כמות הסרוטונין במוח יעילות בטיפול במחלה.

חלק II, על הטיפול במחלה.

ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה .

בזמן האחרון מופיעות בעיתון הארץ כתבות שונות בנושאים הנוגעים לפסיכיאטריה. במוסף סוף השבוע האחרון הופיעו שתי כתבות – האחת על הדכאונות של מנחם בגין והשניה על פסיכוזה ושימוש בקנאביס. היום כבר מופיעה הכתבה הבאה שעוסקת במצבים פסיכוטיים ומצוקת המשפחות.

הערה ראשונה

אני שמח שהתקשורת מתחילה לעסוק בנושאי בריאות הנפש. קרוב ל 40% מהאוכלוסיה סובלת במהלך חייה מאיזו שהיא בעיה הקשורה לבריאות הנפש, אבל מסיבות חברתיות נמנעו במשך שנים מלדבר על זה. נדמה לי, ותתקנו אותי אם אני טועה, שהמחלות היחידות כמעט שמשמשות כקללה הן מחלות מתחום בריאות הנפש (אולי חוץ מ”מצורע” שזו מחלת עור). למרות שאני משוחד בעניין הזה, ברור לכולנו שדבר שלא מדברים עליו כמו מצבי פסיכוזה, מכחישים אותו או מתעלמים ממנו לא נעלם, אלא רק הופך לבעיה גדולה יותר. לכן ההתעניינות הזו של הארץ משמחת אותי.

הערה שניה

הכתבה גם מפנה זרקור לשירות שקיים בכמה אזורים בארץ ומספק שירות 101 פסיכיאטרי

על שירות החירום הפסיכיאטרי אחראים משרד הבריאות ומד”א. מצב חירום רפואי נפשי שבו יש להפעיל את השירות מוגדר על ידי משרד הבריאות כ”מצב בו מצוי האדם, עקב מצבו הנפשי, בסכנה מיידית לחייו או סכנה שתיגרם לו נכות חמורה ובלתי הפיכה, או קיימת סכנה לפגיעה חמורה בזולת בשל מחלתו הנפשית”.

לפי הנוהל, הפונה שיתקשר למד”א יבקש מספר טלפון של פסיכיאטר כונן, ובמקרה הצורך טלפן מד”א יזעיק אמבולנס. הפסיכיאטר הכונן יחליט אם להסתפק בשיחת טלפון עם הפונה או שייצא לביקור בית. אם המטופל מסכים להיבדק ולקבל טיפול, הוא ייבדק ויקבל טיפול תרופתי במקום. אם אינו מסכים, ישקול הפסיכיאטר הכונן לפנות לפסיכיאטר המחוזי, שיורה על בדיקה כפויה או אשפוז כפוי.

השירות יכול להוות פתרון זמני לאנשים שאין להם אפשרות להביא את בן משפחתם לחדר מיון בכל אחד מבתי החולים בישראל “(כולל בתי חולים כלליים) שם נמצא פסיכיאטר זמין.

הערה שלישית

הכתבה הצליחה גם לעצבן אותי קצת. “הזיה שיכולה להגמר ברצח”. בתור מישהו שלא מכיר את המחלות הפסיכיאטריות, אני הבנתי מתחילת הכתבה שכל האנשים הפסיכוטיים מסוכנים. פחד אלוהים להסתובב ליד מישהו שיש לו פסיכוזה. צריך להכניס את כולם למעצר מונע. הבעיה היא שהמציאות והדמיון התערבבו לעורך בראש (אולי גם לו יש טיפה פסיכוזה?). רוב החולים הפסיכיאטרים, כולל הסכיזופרניים לא מהווים סיכון לאף אחד. גם אנשים שנמצאים ברגעים אלו ממש במצב פסיכוטי פעיל, לא בהכרח מסוכנים. נכון שכקבוצה יש מחקרים שמראים שחולי סכיזופרניה מעורבים באלימות יותר מהאוכלוסיה הרגילה, אבל זה לא אומר כלום על אדם ספציפי. אם אתה מדמיין שאתה אליהו הנביא, ומתוך מחשבות שווא אלו אתה עוזר לעניים ולאנשים אחרים, זה רע או טוב?

“כל דבר שקרה הרגשתי שהוא מכוון אלי”, מתאר דוד את ההתקף שעבר. “אם ראיתי שלט שכתוב עליו ‘סע לאט’, הייתי בטוח שהוא מכוון אלי ואומר לי, ‘סע לאט במרוץ למלחמה’. ראיתי חזיונות שווא שכללו תמונות אימה. תוך כמה ימים מצבי הידרדר, ואז הורה הסמג”ד לנהגו להסיע אותי הביתה. בדרך שידרו תוכנית רדיו, והייתי בטוח שמדובר בחידון על החיים שלי. חשבתי שהנהג לוקח אותי לתהליך מיון לתפקיד בשירות המדינה. אשתי ראתה אותי וקיבלה הלם. לקחו אותי לבית חולים ובתום שלושה ימים של בדיקות רגילות, כמו סי-טי ואם-אר-איי, החליט הפסיכיאטר לאשפז אותי במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. באו שני חיילים, שוטרים בבגדים אזרחיים, כבלו אותי באזיקים ואישפזו אותי אשפוז כפוי. לא הבנתי מה קורה, צעקתי שאני רוצה לחזור לשטח וחשבתי שהולכים להרוג אותי. קשרו לי את הידיים והרגליים על מיטת הטיפולים והזריקו לי תרופות. לאט לאט חזרתי למציאות והגעתי למודעות של מה שעבר עלי”.

לפעמים מצבים פסיכוטיים יכולים להיות מסוכנים מאד, לחולה או לסובבים אותו. לפעמים החולה לא מבין בכלל שהוא מסוכן ולכן לפעמים יש צורך לתת לו טיפול בניגוד לרצונו. על נושא אשפוזים בכפיה אני מתכוון לכתוב רשימה נפרדת מפני שזה נושא סבוך ובעייתי. רוב החולים לא יקבלו טיפול בכפיה אף פעם ורובם לא מסוכנים. רובם, פשוט צריכים עזרה. כמו כולנו.

הערה: על הבעייתיות בסיקור הרפואי גם צריך לכתוב טקסט שלם. מצד אחד הנושא חשוב ביותר, ומצד שני הכתבות בארץ על התחום רוויות במידע חלקי ופעמים רבות בדמגוגיה. אבל זה קשור בכלל לנושא של עיתונות, ולא לרפואה בפרט.

ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה.

פורסם במקור במאי 2006

נכתב במקור במאי 2006

בסוף השבוע פורסמה במוסף הארץ כתבה על הקשר בין קנביס (גראס) לבין פסיכוזה. מאמר זה ממשיך מאמר קודם שפורסם באותו עיתון לפני כשבועיים והציג סיפור טראגי של בחורה אשר לאחר (או במקביל) לשימוש ממושך ומסיבי בגראס הפכה פסיכוטית. כאשר החלה לצאת מהפסיכוזה היא נכנסה למצב דכאוני ובסופו של דבר התאבדה. טענות המשפחה נוגעות בעיקר לקשר בין הסמים לבין פסיכוזה ולגבי “קשר השתיקה” הקיים סביב קשר זה. המאמר האשים למעשה את המערכת הרפואית והפסיכולוגית בהתעלמות מבעיית הסמים הקלים כגורם לבעיות נפשיות קשות.

הכתבה השניה, שהתפרסמה היום, יוצרת קישור ישיר בין גראס לבין מצבים פסיכוטיים. הכתבה מתחילה בתיאור מפורט של אדם אשר הפסיכוזה שלו התחילה בזמן טיול להודו, תוך כדי עישון ג’ראס. התיאור צריך להפחיד כל אדם שעיניו בראשו:

בכפר איזון, על החוף הקסום של קיבוץ שדות ים, הוא בתנועה מתמדת, מלהג במהירות בלתי נתפשת, בשטף מטורף, לא לוקח אוויר בין משפט למשפט, ורק מדי פעם נפלטים לו פרצי צחוק בלתי נשלטים. “אני בסדר, אחי, הכל סבבה. החיים יפים. יש שאנטי-באנטי ויש היפר-ביפר. קלטת? הכל בסדר. משוגע? אתם משוגעים. דפוקים. פלופים. מג’נונים. רוצים לתת לי כדור? לא, תודה. בשבילי שום תרופה, ברור? בוא’נה, אני קובע פה. ‘סתכל לי בעיניים, בן אדם. אויש, הילד חולה, הילד התחרפן, אוי אוי אוי. אני חולה אני? (דופק בחוזקה על חזהו) אני גבר, גבר. הייתי בכל מקום בעולם, לבד. איפה שתגיד, הייתי. עכשיו החריינים האלה (הוריו) באים אומרים שאני פלופ? הוא פלופ. היא שרמוטה. אני המלך”.

כמו שצוין במאמרים אחרים, יש שורה ארוכה של מחקרים שבוצעו במקומות שונים בעולם שמראים כי חשיפה לקנביס בגיל צעיר מעלה את הסיכוי לאירועים של פסיכוזה ולהיות מאובחן כחולה סכיזופרניה בהמשך. אחד המחקרים בוצע בישראל (שלה יתרון גדול לביצוע מחקרים אפידמיולוגים מסוג זה, בגלל הנתונים הרבים שנאספים בלשכת הגיוס, וחובת הדיווח למשרד הבריאות על כל אשפוז פסיכיאטרי). אם משקללים את כל המחקרים רואים שהסיכוי לחלות אצל משתמשים גדול פי 1.9 מאשר בכלל האוכלוסיה. תוספת קטנה אבל משמעותית לגבי מחלה כל כך קשה.

ידוע מזה שנים ארוכות שיש קשר בין שימוש בסמים לבין סכיזופרניה. ישנם חולי סכיזופרניה רבים אשר צורכים סמים באופן קבוע, ישנם מקרים רבים של פסיכוזה הפורצת לאחר שימוש בסמים, כולל סמים שנחשבים קלים, כמו קנאביס. הבעיה היא שעדיין לא ידוע מכניזם הפעולה, הסבר סיבתי ולא רק נסיבתי שיקשור את הסם למחלה. לכן הטוענים נגד יכולים לומר שיכול להיות שהחולים הצעירים במחקרים שהראו עליה בהתפרצות סכיזופרניה בחולים צעירים הם בעצם כבר חולים – שעדיין לא אובחנו, והם פונים לעישון הסם כדרך להרגיע את עצמם או לצמצם את הסימפטומים המטרידים אותם. הרי ייתכן שבקבוצה הזו סכיזופרניה או פסיכוזה היתה פורצת בלאו הכי. הדיון על כך נותר פתוח.

במהלך העבודה במחלקה הפסיכיאטרית פגשתי לא פעם צעירים שהוחזרו מהודו על ידי בני משפחתם במצב פסיכוטי. “אבל הוא היה בסדר” אומרת לי האמא. “הוא סיים תיכון בהצטיינות, ושירת בשייטת” אומר לי האבא. פעם אחת בתורנות בחדר המיון, הגיעו אבא ובתו אשר הביאו עמם את האח הצעיר, בן עשרים ושלוש בסך הכל. הוא השתמש בסמים מגיל צעיר אבל בשבועים לפני שנעלם הוא השתמש במינון גדול יותר מהרגיל של מריחואנה. הוא הפסיק לאכול כשבוע לפני שהם מצאו אותו, מכיוון שהיתה בתוכו אנרגיה של אלוהים שאמרה לו שהוא נבחר להציל את עם ישראל והוא לא זקוק יותר לדברים שאנשים רגילים צריכים. הם מצאו אותו ליד מודיעין לאחר שבוע של חיפושים, למרות שהוא התגורר באיזור חיפה. “תגיד להם שאני בסדר”, הוא ביקש ממני במהלך השיחה. “למי?” שאלתי. “לחיליק והאחרים. חיליק אומר שאני צריך ללכת לירושלים, להציל את המדינה”.

אני מכיר אנשים שמעשנים גראס והם לא חולים. אני לא כועס עליהם או מאוכזב מהם ואין גם טעם, הרי יש מאות אלפי ישראלים שעושים את זה. במילא אי אפשר להוכיח באופן מוחלט שעישון גראס גורם להתפרצות סכיזופרניה, ואני לא חושב שגם אם היו מוכיחים, זה היה משנה בהרבה את המצב. תראו מה קורה עם עישון סיגריות רגילות. אבל מי שביקר במקומות כמו כפר איזון או שהיה בחדר מיון כשמגיעה בחורה צעירה שעישנה קצת ועכשיו חושבת שהיא קיפוד, יודע שגראס מסוכן לבריאות.

תהיו בריאים.

ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה.

נכתב במקור באפריל 2006

דמיינו לכם רגע את כיכר דיזינגוף, לא חשוב בדיוק באיזו שעה. אחד הדברים שאפשר להבחין כשהולכים לקולנוע רב חן מכיוון המזרקה, זה שעל המדרגות או ליד ספסלי הפלסטיק המכוערים, אפשר למצוא שלוש קבוצות של אנשים: קשישים, קבצנים, וגותים. גותים, למי שלא יודע, זו קבוצת אוכלוסיה (תת-תרבות) שנולדה בשנות השמונים, והמאפיין הבולט שלה הוא אנשים שמתלבשים בשחור, אוהבים סוג מסויים של מוזיקה, סרטי ערפדים ומושפעים מהתרבות הגותית של המאה ה 19.

הדבר האחרון שהורה ממוצע רוצה, זה שהילד שלו יהיה גותי. הרי גותים הם דפוקים, מסתובבים בחבורות, מעשנים ושותים בירה ולפעמים גם מזיקים ורוצחים, כמו ברציחות בתיכון בקולומביין. בעצם, הם לא עושים כלום וגורמים רק צרות להורים שלהם. התרבות שלנו מלאה דוגמאות לבעייתיות של ילדים גותיים: זוכרים את ביטל ג’ויס? אמריקן ביוטי? אפילו בסאות’ פארק צוחקים עליהם. ילד גותי הוא ילד חולה. ילד גותי מורד במוסכמות. ילד גותי הוא לא מה שהייתי רוצה שיהיה לשכנים שלי. את זה, כולם יודעים.

מחקר שהתפרסם לאחרונה ב British Medical Journal מעלה ממצאים מדאיגים. המחקר עקב אחר 1258 בני נוער החל מגיל 11, וראיין אותם בגילאים 11, 13, 15, 19. המחקר מצא שבקרב הקבוצה שדיווחה שהיא מרגישה שייכת מאד לקבוצת הגותים, כלומר מאמינה מאד בדרכי ודפוסי החשיבה של הגותים, נמצאו שיעורים גבוהים ביותר של פגיעה עצמית ונסיונות אבדניים. 53% מבני הנוער הגותים דיווחו על פגיעה עצמית, ו47% על נסיונות אבדניים. הקבוצה היתה קטנה מאד, 25 בני נוער מתוך המדגם, אבל מספיק גדולה בכדי להיות בעלת משמעות סטטיסטית.

מדאיג, נכון? כל הגותים האלו, לא מספיק שהם בעייתיים, הם גם גורמים לאנשים להתאבד!

הסטיגמה הזו שגויה לחלוטין. מתברר דווקא, שדווקא השתייכות לתרבות הגותית, מורידה את הסיכון האבדני והפגיעה העצמית. המחקר בדק את הקבוצה הזו, וקבוצה נוספת של כמאה בני נוער שדווחו על השתייכות בעבר לתרבות הגותית, ומצא שמרבית הנסיונות האבדניים והפגיעה העצמית, התרחשו לפני שבני הנוער הצטרפו לתרבות הגותית. הגותיות, אם נרצה, מצד אחד משכה אנשים בעלי נטיות של פגיעה עצמית אבל בו זמנית יתכן שתרמה לתחושת השייכות של אותם בני נוער ומנעה המשך של ההתנהגות המסוכנת.

דעות קדומות יכולות להיות מסוכנות לבריאות.

ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה.