מגזין פורבס פרסם לאחרונה סדרה של רשימות על ההבנה, הטיפול והמניעה של התאבדויות. סדרת המאמרים הזו כמובן לא מכסה את כל מה שאפשר בנושא התאבדויות או אבדנות, אבל באופן יחסי הרי התקשורת לא עוסקת בתחום הזה אלא באופן שטחי ביותר ולכן יש מקום לכבד את המאמץ של פורבס.
אני יודע שקצת נעלמתי. אחד הדברים שמתרחשים כאשר אתה עושה יותר מדי דברים בו זמנית וכשיש המון כדורים באוויר הוא שצריך בשלב כלשהו להחליט אילו מהדברים חשובים ולאיזה כדורים אתה מניח ליפול, לפחות זמנית. הייתי בחופשה קצר מכתיבה בבלוג הזה, עסוק בדברים שקשורים בתל השומר, במרכז רזולוציה ובעוד כל מני עיסוקים שטרם הגיעה השעה לכתוב עליהם. אני רוצה לכתוב על שני דברים שקשורים בשיווק ברשת האינטרנט.
הזיכרון הוא חלק חשוב מההגדרה "מי אנחנו". אנו מבססים התנהגויות על החוויות שעברנו בעבר, ישנן סכמות חשיבה שמבוססות על מבנים שלמים של זכרון ובסופו של דבר חלק משמעותי של האינטראקציה שלנו מול העולם מתבססת על זכרון.
התסכול הכי גדול נובע מהמרחק בין הציפיות לבין המציאות. המציאות שבה אנו חיים מורכבת ומסובכת לתפעול יותר מכל ציפיה שאנחנו יכולים לבנות, ולכן נגזר עלינו פעמים רבות להיות מתוסכלים מצד אחד ומצד שני לנסות שוב ושוב לקרב בין רמת הציפיות שלנו לבין המציאות או להשלים עם המציאות כפי שהיא.
הנה עוד כתבה בריטואל הדו – חודשי בסגנון "אוי אוי אוי כמה שהאינטרנט מסוכן לציבור". אני רוצה להזהר כיוון שאני מתבסס על הדיווח בעיתונות ולא על קריאת המאמר המקורי (כמובן שלא מציינים היכן פורסם). הפעם מדווחים על עבודה ראשונית שמתארת שלושה מקרים של אנשים שהיו להם סימפטומים פסיכוטיים שקשורים באינטרנט.
האינטרנט עבורי הוא כלי ולא מטרה בפני עצמה. בעקבות הכתבה שפורסמה בעיתון הארץ נשאלתי האם טיפול באמצעות האינטרנט עובד?