הנחת היסוד המקובלת בעולם הרפואה היא שהטכנולוגיה עוזרת לנו לשפר את התקשורת בין המטופלים לבין המטפלים. בין אם אלו פסיכיאטרים, פסיכולוגים או פסיכותרפיסטים. אבל זו לא המציאות תמיד.
לפייסבוק כבר יש 500 מליון משתתפים. לטוויטר יש כמעט 100 מליון. ככל שיש יותר משתמשים המדיה החברתית הופכת לחלק טבעי בחיים שלנו. גם אם זה עדיין לא הפך להיות חלק מהממסד הטיפולי הרשמי (רשימה בנושא בקרוב), אין ספק שרבים מאנשי הטיפול – רופאים, צוות סיעודי, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, כולם משתתפים ברמת מעורבות זו או אחרת ברשתות החברתיות. כמו שכולם משתמשים באינטרנט, בעתיד כולם ישתמשו בפונקציות חברתיות.
על העובדה שהרשת מהווה חלק אינטגרלי בחיים שלנו כבר אין ויכוח. גם המציאות שבה מטופלים בודקים את המטפלים שלהם באינטרנט כבר נפוצה ומוכרת לכולם. אבל אחד הדברים שלא מתייחסים אליהם מספיק הוא הנתון שכמו שהרשת היא חלק מהחיים של המטופלים שלנו, היא גם מהווה חלק מהחיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. היא נמצאת שם לשימושנו, זמינה ומפתה.
פעמים רבות נשמעת הטענה שאחד התפקידים של טכנולוגיה הוא לשפר את התקשורת בין מטפלים לבין מטופלים, לסייע בהעברת מידע בין הפסיכיאטר או הפסיכולוג לבין המטופל שלו. אבל לפעמים אפשרויות התקשורת הנרחבות שקיימות היום יכולות להיות בעייתיות באותה מידה שהן מסייעות לתקשורת.
האינטרנט עבורי הוא כלי ולא מטרה בפני עצמה. בעקבות הכתבה שפורסמה בעיתון הארץ נשאלתי האם טיפול באמצעות האינטרנט עובד?
מי שעוקב אחרי האתר הזה בשנים האחרונות יודע שאחד התחומים שאני עוסק בהם הוא החיבור בין טכנולוגיה לנפש (זה אפילו מופיע בכותרת). אני דווקא התחלתי בצד של הטכנולוגיה, כשעבדתי בחברות אינטרנט על אפיון ובניית אתרים שונים, כמנהל מחלקת מחקר.
כשהתחלתי את ההתמחות בפסיכיאטריה נטשתי את העבודה "הטכנולוגית" אבל התקרבתי יותר לצד הפסיכולוגי והפרקטיקה הפסיכיאטרית של העניין. ביומיום אני עוסק בטיפול בהפרעות הנובעות מהחיים במאה העשרים ואחת כמו חרדה, בעיות קשב וריכוז, טראומה ודיכאון. מעבר לכך בשנים האחרונות אני עוסק בהבנה של התהליכים הנפשיים שמתרחשים ומושפעים על ידי טכנולוגיות שונות, ומצד שני בפרקטיקה – איך משתמשים בטכנולוגיה כדי לשפר את הטיפול הנפשי.