למי שהצליח לפספס את הרעש האחרון במערכת, גוגל השיקו בשבוע שעבר שירות בשם Google Buzz, שתפקידו להוות מעין קומבינציה של הטרנדים החמים באינטרנט בתוך חשבון הדואר של Gmail (יכול להיות שפתאום הופיע לכם כפתור חדש מתחת ל Inbox). מי שכבר חווה את פייסבוק או טוויטר יבין את הרעיון בתוך כמה דקות. עולם הבלוגים התמלא בתגובות אוהדות או מתנגדות להבטים שונים בשירות החדש וגם לי יש כאלו, אבל הייתי רוצה להתייחס רק לכמה תובנות פסיכולוגיות על השירות.
הנה עוד כתבה בריטואל הדו – חודשי בסגנון "אוי אוי אוי כמה שהאינטרנט מסוכן לציבור". אני רוצה להזהר כיוון שאני מתבסס על הדיווח בעיתונות ולא על קריאת המאמר המקורי (כמובן שלא מציינים היכן פורסם). הפעם מדווחים על עבודה ראשונית שמתארת שלושה מקרים של אנשים שהיו להם סימפטומים פסיכוטיים שקשורים באינטרנט.
האם יש התמכרות לאינטרנט? התייחסות רצינית למושג פופולרי.
חסים. אחת המילים הכבדות ביותר בתרבות האנושית. אבל בעידן שבו טלפונים סלולרים, סמסים, רשתות חברתיות וטוויטר מגדירים מחדש מהי תקשורת, גם ההבנה שלנו של המושג יחסים משתנה ומוגדרת מחדש על ידי הטכנולוגיה.
היחסים בין רופאים למטופלים עוברים שינויים, והשינויים הללו מואצים כל הזמן על ידי הסביבה החברתית והטכנולוגית שבה אנחנו פועלים. ככל שהטכנולוגיה חודרת לחיים המקצועיים והפרטיים שלנו, כך היא גם חודרת לעולם הטיפול.
(פוסט טכנולוגי)
בזמן האחרון אני חושב קצת על התופעה הזו שנקראת real time web. הכוונה היא למעקב בזמן אמת אחרי אירועים שמתרחשים במקומות שונים בעולם, עם אפשרות לבדוק כל הזמן מה קורה עכשיו, על מה מדברים עכשיו, מה עושים עכשיו. הדוגמא האחרונה והחזקה ביותר היא השימוש של חלק מהמפגינים האיראניים בשירותים כמו טוויטר לצורך עדכונים על המצב בשטח, בזמן שאמצעי התקשורת האחרים והמקובלים יותר לא הצליחו לדווח ולספק את הסחורה. מי שהתחבר ועקב אחרי מה שקרה בטוויטר, כולל ממשלת ארצות הברית, הצליח להרגיש חלק מהדופק המהפכני של הצעירים האיראניים האלו.