היא זוחלת ומתקרבת. אנחנו מרגישים אותה כשמתעוררים בבוקר וחושבים על מה שצפוי לנו במהלך היום. היא מטפסת לאורך עמוד השדרה. היא לוחצת על בית החזה. היא נוכחת לאורך היום ומוחשית גם לקראת השינה. גם מי שמצליח להדחיק כבר לא עומד בזה. מועקה.
כל מי שחווה דיכאון יודע שחשיבה טורדנית ושהמנעויות הן חלק אינטגרלי בתסמיני הדיכאון. אבל אנשים לא תמיד מבינים איך הדחיינות (procrastination) באה לידי ביטוי בחיים של אדם שסובל מדיכאון.
רוב התרופות החדשות שמבטיחות לנו הרים וגבעות נוטות להתגלות בדיעבד כפחות מושלמות מההבטחות שהבטיחו לנו. משפחת התרופות שנקראות בנזודיאזפינים (בנזו בקיצור) היו תרופות פלא בשנות השישים של המאה העשרים. רופאים רשמו את התרופה לאנשים שסובלים מחרדה, אבל רבים גם רשמו את התרופה במצבים אחרים, כמו להרגעת מצבים פסיכוטים, או להרגיע אנשים במצוקה שסבלו מדיכאון, לשפר את השינה ועוד. לא עבר הרבה זמן עד שהבנזו הפכו להיות בין התרופות הנפוצות ביותר.
כולם אומרים שהמצב השתפר. שנגמר הסגר ושיש מתווה לחזרה לשגרה שלכולם יש דעה מאד מגובשת על ההצלחה שלו ושל אסטרטגיית החזרה לפעילות במשק. אבל יש אנשים שסוף הקורונה הוא דווקא הנקודה של התחלת המשבר עבורם.
אחד הדברים שבולטים בתוך הרעש שמתקיים בהמולת הקורונה היא שכולם כל כך עסוקים כל הזמן. אנשים עסוקים בלשמור על סוג של נורמליות. גם אם אתם לא עובדים כי סגרו לכם את העסק או שאתם בחל"ת, כולם מצפים שתנצלו את הזמן של הסגר. תנקו, תסדרו, תעסקו בלמידה, בפיתוח ערוצים חדשים להכנסה אלטרנטיבית, תתנדבו. עצרו לרגע, זה לא נורמלי.
התמונות שהכי אוהבים להציג בטלויזיה הן תמונות של מדפים ריקים. מדפים ריקים הם מסר של מחסור. של דחיפות. אם אתה לא תמהר לקנות, לא יהיה בשבילך. בוקינג מספרים לכם שנותר רק עוד חדר אחד. ואנחנו? אנחנו רק רצינו לקנות נייר טואלט.