כבר מסתיימת עוד שנה. זו הזדמנות טובה להרהר על מקצוע הפסיכיאטריה בתוך תחום בריאות הנפש, אשר פועל בתוך עולם הרפואה והטיפול, ועל דברים שהמקצוע הזה צריך.
אנחנו אוהבים הגדרות. הם שמאלנים ואנחנו ימנים. הם אשכנזים ואנחנו ספרדים. הם מקובלים, מגניבים ואנחנו עוד יותר. לתיוג יש תפקיד חברתי חשוב. התיוג עוזר לנו להסתדר במרחב. להרגיש שייכים למשהו, לבדל את עצמנו ממשהו אחר ולהרגיש בטוחים.
אחת השאלות הכי קשות ששואל עצמו אדם שסובל מדיכאון הוא איך עושים את כל הדברים שצריך לעשות כדי לצאת מהדיכאון. בסופו של דבר יש המון דברים שאדם שסובל מדכאון צריך לעשות. צריך ללכת לפסיכיאטר, ללכת לפסיכולוג, לקחת תרופות, לקום בבוקר, לצאת מהמיטה. איך מוצאים מוטיבציה לכל זה?
מה הופך פסיכיאטר לפסיכיאטר טוב? איזה קריטריונים יהפכו אותו למטפל המתאים עבורכם? ובכלל, האם יכול להיות פסיכיאטר טוב מספיק? נקודת מבט אישית.
אם הרפורמה בבריאות הנפש היא הזדמנות, איך אפשר לעצב את המפגש בין רפואת משפחה לפסיכיאטריה כך שהמטופלים ירוויחו עוד משהו?
הפרעת קשב וריכוז היא כנראה הההפרעה הפופולרית ביותר בתקשורת, והנסיון שלי מראה שהיא גם ההפרעה הפופולרית ביותר אצל האנשים שפונים לקליניקה. אז מדוע כל כך הרבה מאובחנים?