בתקופה האחרונה אני שומע יותר ויותר הורים ששואלים מה נכון לעשות עם בינה מלאכותית וילדים. האם לתת להם להשתמש? מאיזה גיל? האם זה יכול לעזור בלימודים? האם צ'טבוט יכול לתרגל איתם אנגלית, לעזור בשיעורי בית או להסביר להם דברים שאנחנו כבר עייפים מדי להסביר בפעם החמישית?
אחת לכמה חודשים מתפרסמת כתבה שמזהירה מפני תרופות פסיכיאטריות. לפעמים מדובר בנוגדי דיכאון, לפעמים בתרופות לקשב וריכוז, ולפעמים בעצם הרעיון שאנשים לוקחים יותר מדי תרופות במקום להתמודד עם החיים.
יש אנשים שכאשר שואלים אותם במה הם עובדים, הם עונים מיד. יש אנשים שמתחילים להסביר. ויש אנשים שמתחמקים.
ליתיום היא תרופה שמתביישים להשתמש בה. תרופה ותיקה, כמעט ארכאית במונחים של רפואה מודרנית. משהו משנות ה-50, מהימים שבהם הפסיכיאטריה נראתה אחרת לגמרי. לא “חדשנית”, לא “מתקדמת”, לא נוצצת. וכמעט באופן אוטומטי, גם לא אטרקטיבית.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בשיחה על טיפול תרופתי בהפרעת קשב. מצד אחד, מדובר באחת ההתערבויות היעילות ביותר שיש לנו בפסיכיאטריה. מצד שני, זה גם אחד התחומים שבהם מטופלים מרגישים הכי הרבה אמביוולנטיות, הכי הרבה ספק, לפעמים אפילו אשמה.