פרפקציוניזם הוא תכונה שקל להתבלבל לגביה. בעולם תחרותי, דיוק, אחריות והשקעה נראים כמו תנאים להצלחה. ואכן, יש מצבים שבהם סטנדרטים גבוהים חשובים מאוד. אנחנו רוצים שאנשי מקצוע יבדקו את עצמם, יתכוננו היטב ולא יעגלו פינות כשמדובר בהחלטות משמעותיות.
לאחרונה נדמה שהמושג "מודע טראומה" נמצא בכל מקום. לא רק מטפלי בריאות הנפש מציגים את עצמם ככאלה, אלא גם בתי קפה, חללי עבודה ועסקים שונים מתחילים להצהיר שהם "מודעי טראומה". אני כמובן בעד שבבית קפה יתייחסו אליי יפה ולא יהיה רעש בלתי נסבל, אבל בשלב שבו גם בית קפה הוא "מותאם טראומה", אולי כדאי לעצור ולשאול מה הביטוי הזה בכלל אומר.
בתקופה האחרונה אני שומע יותר ויותר הורים ששואלים מה נכון לעשות עם בינה מלאכותית וילדים. האם לתת להם להשתמש? מאיזה גיל? האם זה יכול לעזור בלימודים? האם צ'טבוט יכול לתרגל איתם אנגלית, לעזור בשיעורי בית או להסביר להם דברים שאנחנו כבר עייפים מדי להסביר בפעם החמישית?
יש אנשים שכאשר שואלים אותם במה הם עובדים, הם עונים מיד. יש אנשים שמתחילים להסביר. ויש אנשים שמתחמקים.
כמו בכל שבוע בשבועות האחרונים, אנחנו מתחילים לקבל את הפרומואים ביום חמישי. מחר תתפרסם רשימת המשוחררים. אנחנו כבר למודי נסיון, מתחילים במשחק הניחושים שהאח הגדול מכניס אותנו אליו.
אמיר יושב על הספה בחדר הטיפולים. "כל בוקר אני מתעורר עם כוונות טובות," הוא אמר בקול שקט, "אבל כשהגיע הרגע להתחיל – משהו בי נתקע." הוא הצביע בידו לעבר רשימת המטלות שקיבל מעבודתו: לנהל פרויקט חדש, לסיים דוח חשוב, ולהכין מצגת לשבוע הבא. "אלה לא דברים בלתי אפשריים," הודה, "אבל הראש שלי ריק, כאילו מנוע פנימי לא נדלק."