כשאנחנו מדברים על הפרעת קשב ופעלתנות יתר – או בשמה הרשמי, Attention Deficit/Hyperactivity Disorder , הסיפור המוכר בדרך כלל מצטמצם לשלושה סימפטומים עיקריים: מוסחות, אימפולסיביות והיפראקטיביות. אבל התמונה הזו, כמו רבות מההכללות בתרבות הפופולרית, לא רק פשטנית אלא גם מטעה.
כמו בכל שבוע בשבועות האחרונים, אנחנו מתחילים לקבל את הפרומואים ביום חמישי. מחר תתפרסם רשימת המשוחררים. אנחנו כבר למודי נסיון, מתחילים במשחק הניחושים שהאח הגדול מכניס אותנו אליו.
אמיר יושב על הספה בחדר הטיפולים. "כל בוקר אני מתעורר עם כוונות טובות," הוא אמר בקול שקט, "אבל כשהגיע הרגע להתחיל – משהו בי נתקע." הוא הצביע בידו לעבר רשימת המטלות שקיבל מעבודתו: לנהל פרויקט חדש, לסיים דוח חשוב, ולהכין מצגת לשבוע הבא. "אלה לא דברים בלתי אפשריים," הודה, "אבל הראש שלי ריק, כאילו מנוע פנימי לא נדלק."
דימוי גוף, על פי מחקרים פסיכולוגיים רבים, הוא מכלול התפיסות, התחושות והמחשבות שיש לאדם כלפי גופו. פרופ' תומס קש (Thomas Cash), אחד החוקרים המובילים בתחום, תיאר במחקריו כיצד דימוי הגוף אינו רק עוסק בהיבט הפיזי, אלא גם באמונות ובהשקפות שלנו לגבי ערכנו העצמי, המשויכות לחוויית הגוף. למרות שמאז ומעולם עסקה האנושות בשאלות של יופי, משיכה ובריאות, רק במאה העשרים החלה להתפתח ספרות מחקרית מקיפה על הנושא. דימוי הגוף, כפי שמדגישים פסיכולוגים רבים, הוא תוצר של שילוב בין גורמים ביולוגיים, חברתיים ותרבותיים.
לפי המדריך האבחוני האמריקאי DSM-5, פסיכוזה היא מצב נפשי שבו אדם חווה הפרעה יסודית בקשר עם המציאות, המתבטאת לרוב בהזיות (Hallucinations) או מחשבות שווא (Delusions) . הזיות יכולות להיות שמיעתיות (שמיעת קולות), ראייתיות או תחושתיות אחרות שאינן מבוססות על גירוי חיצוני אמיתי; מחשבות השווא הן אמונות חזקות מאוד שאינן עומדות במבחן המציאות, אך האדם הדבק בהן מתקשה להכיר בטעותן. ההגדרה העכשווית של פסיכוזה אינה מצמצמת אותה למחלה אחת בלבד, אלא רואה בה תסמין או מצב שיכול להופיע בהקשר של הפרעות נפשיות שונות או מצבים רפואיים מסוימים.