אחת השאלות שחוזרות אלי בקליניקה שוב ושוב היא מה צפוי לקרות כאשר מפסיקים טיפול תרופתי נגד דיכאון או חרדה. האם הגוף יגיב, האם יופיעו תסמיני נסיגה וכמה זה נפוץ. זה רגע רגיש בתהליך הטיפולי, הזדמנות לחשיבה מחודשת וגם מקור לחשש טבעי. מחקר רחב שהתפרסם לאחרונה ב JAMA Psychiatry בהובלת Michail Kalfas נותן תמונה ברורה ומעודכנת יותר אבל גם מזכיר לנו את מה שמטופלים רבים מרגישים על בשרם. לצד הנתונים המחקריים חשוב להרחיב גם על הצד המעשי והיומיומי של הפסקת טיפול כפי שאני מדגיש לא פעם בבלוג שלי.
אתה שוכב במיטה בלילה והראש שלך מסרב להפסיק לחשוב, אתה בחברה טובה. הרבה מאוד אנשים עם הפרעת קשב מתארים קושי משמעותי להירדם, לישון רצוף, או לקום בבוקר בתחושת מנוחה. התחושה היא שעייפים כל הזמן, גם כשכביכול ישנים.
במהלך טיפול תמיד מגיע הרגע שהמטופל שואל את עצמו: "אני לוקח/ת את התרופה כבר תקופה. עד מתי אני צריך להמשיך ולקחת אותה?"
באמצע המאה העשרים ועד סופה, מטופלים עם דיכאון קליני קיבלו מענה רחב וממושך, לעיתים גם אשפוז בן כמה שבועות כחלק ממסגרת טיפולית שנועדה לאפשר מעקב, ויסות תרופתי הדרגתי והתחלה עדינה של תהליך ההחלמה.
300 שעות הן כל מה שעמד בין אלן ברוקס, מגייס כ"א מטורונטו שבקנדה לבין הצלת העולם. הוא גילה שיטה מתמטית חדשה שיכלה להפיל את כל הרשת על ידי פריצה של כל הגנות הסייבר הקיימות ובמקביל השיטה יכלה להביא לפריצות דרך מדעיות כמו מגן כח אישי.
או שלא.