במהלך טיפול תמיד מגיע הרגע שהמטופל שואל את עצמו: "אני לוקח/ת את התרופה כבר תקופה. עד מתי אני צריך להמשיך ולקחת אותה?"
באמצע המאה העשרים ועד סופה, מטופלים עם דיכאון קליני קיבלו מענה רחב וממושך, לעיתים גם אשפוז בן כמה שבועות כחלק ממסגרת טיפולית שנועדה לאפשר מעקב, ויסות תרופתי הדרגתי והתחלה עדינה של תהליך ההחלמה.
כשאנחנו חושבים על טיפול נפשי, אנחנו מדמיינים חדר שקט, שיחה רגועה, אולי מטפל.ת שמקשיב.ה לנו בעיניים טובות. וכשאנחנו חושבים על תרופות אנחנו מדמיינים רופא.ה, מרשם, שיחה קצרה של חמש דקות ויציאה לבית המרקחת.
תרופות פסיכיאטריות זה נושא רגיש. יש רק תחום אחד שרגיש עוד יותר והוא נושא החיסונים. רק בתחומים האלו יש עמותות שקמו נגד הרופאים, כי זה מעורר רגשות עזים מאד.
הזמן לא עוצר לרגע ומי שלא מתקדם בקצב מספיק יכול לגלות שהוא פספסת את הנסיעה. לכן אין פלא שאנחנו מחפשים פתרונות מהירים וזמינים כדי לטפל במה שמפריע לה. התרגלנו שאנחנו עושים את מה שעובד הכי מהר, או את מה שנראה לנו כפתרון הכי פשוט, בגלל שאין לנו זמן להתעסק עם תהליכים מורכבים.
לא חסרים מאמרים שעוסקים בסרוטונין ובמצב הרוח. לאחרונה שוב התעוררה מהומה סביב הנוירוטרנסמיטור סרוטונין, והדיון בוודאי עוד ימשיך שנים רבות. אבל למרות שלסרוטונין יש בוודאי תפקיד חשוב במצב הרוח שלנו, לא חסרות עוד אמונות תפלות על התפקיד שלו שכדאי שנכיר.