אחת השאלות שחוזרות אלי בקליניקה שוב ושוב היא מה צפוי לקרות כאשר מפסיקים טיפול תרופתי נגד דיכאון או חרדה. האם הגוף יגיב, האם יופיעו תסמיני נסיגה וכמה זה נפוץ. זה רגע רגיש בתהליך הטיפולי, הזדמנות לחשיבה מחודשת וגם מקור לחשש טבעי. מחקר רחב שהתפרסם לאחרונה ב JAMA Psychiatry בהובלת Michail Kalfas נותן תמונה ברורה ומעודכנת יותר אבל גם מזכיר לנו את מה שמטופלים רבים מרגישים על בשרם. לצד הנתונים המחקריים חשוב להרחיב גם על הצד המעשי והיומיומי של הפסקת טיפול כפי שאני מדגיש לא פעם בבלוג שלי.
במהלך טיפול תמיד מגיע הרגע שהמטופל שואל את עצמו: "אני לוקח/ת את התרופה כבר תקופה. עד מתי אני צריך להמשיך ולקחת אותה?"
באמצע המאה העשרים ועד סופה, מטופלים עם דיכאון קליני קיבלו מענה רחב וממושך, לעיתים גם אשפוז בן כמה שבועות כחלק ממסגרת טיפולית שנועדה לאפשר מעקב, ויסות תרופתי הדרגתי והתחלה עדינה של תהליך ההחלמה.
כשאנחנו חושבים על טיפול נפשי, אנחנו מדמיינים חדר שקט, שיחה רגועה, אולי מטפל.ת שמקשיב.ה לנו בעיניים טובות. וכשאנחנו חושבים על תרופות אנחנו מדמיינים רופא.ה, מרשם, שיחה קצרה של חמש דקות ויציאה לבית המרקחת.
במשך השנים האחרונות, קנאביס הפך לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי הרפואי וגם החברתי.
דיכאון לאחר לידה הוא מצב נפשי המשפיע על נשים לאחר לידת תינוקן. הוא הרבה מעבר למה שמכונה "בייבי בלוז" – מצב שכיח המאופיין בשינויים קלים במצב הרוח, עצבנות ובכי, המופיעים בימים הראשונים לאחר הלידה ונעלמים בדרך כלל תוך שבועיים. דיכאון לאחר לידה, לעומת זאת, הוא תופעה חמורה יותר. הוא כולל תחושות עמוקות של עצב, ייאוש, עייפות קיצונית, קשיים בבונדינג עם התינוק, ולעיתים גם מחשבות על פגיעה עצמית או על פגיעה בתינוק.