באמצע המאה העשרים ועד סופה, מטופלים עם דיכאון קליני קיבלו מענה רחב וממושך, לעיתים גם אשפוז בן כמה שבועות כחלק ממסגרת טיפולית שנועדה לאפשר מעקב, ויסות תרופתי הדרגתי והתחלה עדינה של תהליך ההחלמה.
היכולת להתרכז נתפסת לרוב כמיומנות בסיסית. כשאנחנו לא מצליחים לשמר תשומת לב, אנחנו נבהלים. לעיתים קרובות, האצבע מופנית מיד לעבר אבחנה אחת בולטת: הפרעת קשב. אבל המציאות מורכבת יותר.
כשאנחנו מדברים על הפרעת קשב ופעלתנות יתר – או בשמה הרשמי, Attention Deficit/Hyperactivity Disorder , הסיפור המוכר בדרך כלל מצטמצם לשלושה סימפטומים עיקריים: מוסחות, אימפולסיביות והיפראקטיביות. אבל התמונה הזו, כמו רבות מההכללות בתרבות הפופולרית, לא רק פשטנית אלא גם מטעה.
בעידן המודרני, המודעות להשפעות הנפשיות של מחלות גופניות הולכת וגוברת. ההבנה שמחלות גופניות אינן רק אתגר פיזיולוגי אלא גם חוויה רגשית עמוקה, משנה את האופן שבו אנו מתייחסים לטיפול באנשים הסובלים ממצבים רפואיים מורכבים. מחלות כמו סרטן, מחלות לב, פרקינסון או מצבים כרוניים כגון סוכרת ופיברומיאלגיה, משפיעות לא רק על הגוף, אלא גם על המצב הנפשי, הרגשי והחברתי של האדם.
אולי נתחיל עם ההגדרה הבסיסית. הפרעה ביפולרית, שמוכרת גם בשם "מאניה-דפרסיה, או הפרעה דו קוטבית" היא מצב נפשי שמאופיין בשינויים קיצוניים ומתמשכים במצב הרוח. אנשים עם הפרעה ביפולרית יכולים לחוות תקופות של מאניה – תחושת אופוריה מוגברת, אנרגיה גבוהה, תחושת עצמאות מוחלטת, ולעיתים גם התנהגות אימפולסיבית וחסרת שיפוט – ותקופות של דיכאון, שבהן התחושות הפוכות לחלוטין: מצב רוח ירוד, חוסר עניין בפעילויות יומיומיות, חוסר אנרגיה, ולעיתים גם תחושות של חוסר ערך או אשמה.
הפרעה ביפולרית מתאפיינת באפיזודות חוזרות של מאניה, היפומאניה ודיכאון. ספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה DSM, מאפיין אפיזודה מאנית בתור "מצב של מצב-רוח מרומם או נרגן, לצד התנהגות פעלתנית מכוונת מטרה ואינטנסיבית מאוד, הנמשך שבוע לפחות ללא הפוגה".