הפסיכיאטריה פגומה
כל מי שמתעניין בתחום בריאות הנפש יודע שהחודש פורסמה הגירסה החמישית של ה-DSM, ספר האבחנות של איגוד הפסיכיאטריה האמריקני, שעליו מתבססים ברוב מדינות העולם כדי להגדיר אבחנות בתחום הפסיכיאטרה.
הגירסה הזו, שנכתבה במשך יותר מעשר שנים, היא תמצית של המידע המחקרי וההסכמות המקצועיות של עולם הפסיכיאטריה נכון להיום, ומטבע הדברים המהומה עצומה.
הפסיכיאטריה פגומה.
בעיני, זה הדבר החשוב ביותר שצריך לדעת כאשר מבקרים את הפסיכיאטרים, את עבודתם, את האבחנות הפסיכיאטריות או את הטיפולים שנועדו לטפל בבעיות קשות כמו סכיזופרניה, חרדה, דיכאון או אובססיות.
הפסיכיאטריה פגומה ואנחנו זוכרים את זה כל יום כשאנחנו באים לעבודה.
הפסיכיאטריה פגומה כי הידע האנושי בתחום המוח האנושי והנפש חסר. התיאוריות הביולוגיות מסבירות רק חלק ממה שאנו רואים. התיאוריות הפסיכולוגיות מסבירות גם הן רק חלק מהממצאים. למעשה, אין אף תיאוריה שמצליחה באמת להסביר את מה שקורה במוח שלנו, ואין אף טיפול אולטימטיבי שעוזר למדוכאים, לחרדתיים או להוזים. לכל הטיפולים יש יעילות משתנה, וזה רק מראה עד כמה אנחנו לא יודעים.
הפסיכיאטריה פגומה כי ספר ההגדרות הפסיכיאטרי לא טוב מספיק. לא בגלל שלא חשבו על מה שכתוב שם מספיק (תאמינו לי שכמות שעות העבודה שנשפכה על הספר הזה עצומה), אלא כי בני אדם כתבו את הספר הזה. אנחנו רוצים לקטלג את הכל, כדי שתהיה לנו שפה משותפת ומוסכמת, כדי שנוכל לדעת מה לעשות עם מישהו שסובל ויושב מולנו. כי אם יש לו את כל הקריטריונים של הפרעת אגירה, אז הטיפול צריך להיות כזה וכזה. אם יש הגדרה ברורה ומקובלת, אז כל ההמשך קל יותר למטפלים, למטופלים, לחוקרים ולגופים שקשורים לטיפול. אבל ההגדרות לא מספיק טובות כי המחקר עדיין חסר.
הבעיה המרכזית היא שהמחקר על אבחון וטיפול בתחומי בריאות הנפש נתקע בגלל המורכבות העצומה של המוח האנושי. אנשים שלא עוסקים בתחום לא יודעים זאת, אבל רוב חברות התרופות הגדולות הודיעו שהן מצמצמות את המחקר ופיתוח של תרופות בתחום הפסיכיאטריה, בגלל שהן לא מוצאות דרכים חדשות או מולקולות חדשות לפתח.
חברות התרופות מבינות שהמודלים הקיימים בהם אנו מסבירים את הביולוגיה של המוח שלנו, פשוט לא מספיקים, ומכיוון שכל המולקולות או התהליכים המוחיים שאנו מכירים ועבורם כבר פיתחנו תרופות לא מצליחים להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו (החלמה מלאה, מניעת מחלות), ומכיוון שאין למדענים מספיק רעיונות חדשים אז חברות התרופות פשוט לא יודעות איזה תרופות לנסות לפתח. המצב כל כך גרוע, שממשלת ארה"ב הודיעה שהיא בעצמה תתקצב מחקר בנושא המוח, כדי להבין (אולי) איך מיליוני תאי המוח עובדים מתוך תקווה שנוכל בעתיד לפתח כלים ותרופות שיעזרו לנו להתמודד עם בעיות מוחיות. הבעיה היא שהתוצאות של המחקרים הללו לא יגיעו בשנים הקרובות.
וכשאין מחקר ואין הסברים חד משמעיים למה שקורה במוח שלנו, אז יש יותר מדי פרשנות. ויש יותר מדי ויכוחים ופשרות, הסברים והגדרות. וזה פגום. וה-NIH יוצא ביוזמה חדשה שנקראת RDoC, שנועדה לשפר את ההגדרות, האבחון והטיפול על בסיס מידע ביולוגי כי כולם מבינים שאנחנו לא יודעים מספיק. אנחנו יודעים המון על ממצאי מעבדה, הדמיה ואלקטרופיסיולוגיה של המוח, ועדיין אנחנו לא יודעים מספיק כדי להתבסס עליהם כדי להגיע לאבחנות בתחום בריאות הנפש.
העובדה שהמחקר לא התקדם כמו שקיוונו היא לא אשמת ה-DSM. פסיכיאטרים היו מתים לקבל אבחנות דם או בדיקות הדמיה או מעבדה שיאפשרו להם לקבוע אבחנה, בדיוק כמו שבתחומים אחרים ברפואה יש, ולשלב את זה בעבודה השוטפת שלהם.
למטופלים שלנו מגיע יותר, מגיע להם שהידע האנושי על המוח, הגורמים למחלות נפש ועל הטיפול יהיו ברמה גבוהה יותר.
הפסיכיאטריה פגומה וזה בסדר.
זה לא טוב, אבל זה בסדר. כי אנחנו אנושיים. הפסיכיאטרים יודעים שהפסיכיאטריה פגומה וזו נקודה לזכותם. כי איש מקצוע טוב חייב להטיל ספק ולבדוק את עצמו על הזמן, ולדעת שאין אמת אחת ואין פתרון אחד. גם הפסיכיאטריה מבינה שהיא צריכה לעבוד עם דיסציפלינות אחרות כדי לעזור למטופלים שלנו להרגיש יותר טוב, כדי שאיכות החיים שלהם תהיה יותר טובה. אני רק מקווה שגם אנשים אחרים מודעים לפגמים בדרך שהם מבינים את המחלות ואת הטיפול.
בינתיים, ה-DSM נותר הכלי הטוב ביותר לאבחון שקיים כיום, נכון לעכשיו. לא בגלל שהוא מושלם, אלא בגלל שאנחנו מבינים שהוא פגום. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לדעת יותר על הבסיס הנוירובילוגי של מחלות נפש. אבל אנחנו יודעים שלא צריך לשפוך את התינוק עם המים. שצריך משהו שמבוסס על הידע הקיים ומאפשר עבודה, ובמקביל לשפר את הידע שלנו כדי שה-DSM הבא יהיה טוב יותר.
אנחנו יודעים שה-DSM הוא המדריך הטוב ביותר כיום לעבודה, פגום ככל שיהיה, אבל אין דרך אחרת לעבוד. ואנחנו יודעים שבגלל שהוא פגום חשוב להסתכל למטופלים שלנו בעיניים, לומר להם תמיד את האמת ולעשות ככל שביכולנו כדי לעזור להם. כי המטופלים לא חיים בספר האבחנות אלא במציאות.
הערה: אני יודע שאני מקפיץ כל מני אנשים, בוא ננסה לנהל דיון תרבותי.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
7 תגובות לרשימה ”הפסיכיאטריה פגומה“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
שבת, 01 ביוני 2013 בשעה 22:12
אני חושבת שעשית הנחה עצומה בדיון. שאני לא מסוגלת להבין. תילים של מאמרים נכתבו על ה-DSM-5 ועל ה-DSM בכלל. אף מלה על כך. אף מלה על המעורבות הלא אתית של חברות התרופות בקביעת הגדרות רפואיות (כדי שיוכלו להרוויח אח"כ על התרופות להן) ובמאמרים עצמם. אף מלה על כך שמצבים אנושיים (כמו אבל) נהפכו לפתולוגיים. אף מלה על כך שתלונות גופניות "בלי הסבר" (כלומר שהרפואה עוד לא מצאה את הגורם להן בכלים שלה) נהפכו גם הם עכשיו להפרעה פסיכיאטרית. ועוד לאף דוגמאות.
אף מלה. והכול מסתכם אצלך בכך ש"הפסיכיאטריה פגומה וזה בסדר"?!
ועל "הפסיכיאטרים יודעים שהפסיכיאטריה פגומה וזו נקודה לזכותם" אין אלא לומר wishful thinking. אולי אתה יודע את זה ומתנהל מקצועית ואישית מתוך הידיעה הזאת. אולי אתה מכיר עוד כאלה. אבל להכללה הזאת אין שום בסיס. יותר מדי אנשים פגשו פסיכיאטרים רבים שלא ברור מה הם יודעים, אבל הם בטח לא מתנהלים כאילו הם יודעים את זה. הם מתנהלים כאילו הם אלוהים חיים.
ממש רק דוגמא אחת:
"It contains, along with serious mental illnesses, "binge-eating disorder" (whose symptoms include "eating when not feeling physically hungry"), "caffeine intoxication," "parent-child relational problem" and my favorite, "antidepressant discontinuation syndrome." Now psychiatrists can treat the symptoms of going off antidepressants, which is good because the expanded criteria for many disorders allows doctors to prescribe antidepressants more often for more problems. Gone is the "bereavement exemption," for example. You used to get two weeks after a loved one died before you could be diagnosed with major depression and medicated. Now you get two minutes. "
http://online.wsj.com/article/SB10001424127887323716304578481222760113886.html
שבת, 01 ביוני 2013 בשעה 22:46
מקבל את ההערה שלך על ההכללה. הבעיה אולי היא שכל הדיון הוא הכללה אחת גדולה. חברות התרופות ניהלו את התהליך, ההגדרות כלליות מדי וגם כל הפסיכיאטרים מודעים או להבדיל חושבים שהם אלוהים חיים. גם הטענות שלך נופלות להכללות הללו.
כל מי שקורא את הבלוג יודע את דעתי על חברות התרופות, על הגדרות ועל אבחנות וטיפול.
גם אני חושב שחלק מההגדרות החדשות שנכנסו לא היו צריכות להכנס ועדיין אני חושב שבמהות, ההגדרות החשובות והתופעות המשמעותיות בפסיכיאטריה לא השתנו, וגם התפיסה שלי של מרבית הדברים לא השתנתה בעקבות שינוי הגדרה כזה או אחר. אגב, אני מציע לאנשים לקרוא גם את ההגדרות של ה ICD, ולבחון את ההבדלים מה DSM.
כפי שכתבתי: ה DSM פגום וחשוב שכולנו נדע את זה ונפעל בהתאם.
יום ראשון, 02 ביוני 2013 בשעה 10:06
לא כתבתי ש"חברות התרופות ניהלו התהליך". כתבתי על מעורבות לא אתית של חברות התרופות בקביעת הגדרות (שמהן נגזר טיפול תרופתי מומלץ) ובמאמרים עצמם המציגים מחקרים שנעשו, לעיתים תוך הסתרת נתונים לא נוחים. יש על כך מידע רב וראוי לציין אותו.
מקריאת הפוסט שלך בכלל לא מובן על מה המחלוקת (או ה"מהומה" בניסוחך), ומה הבעיות ב-DSM בכלל וב-DSM-5 בפרט. זאת הבעיה העיקרית. מלבד זה ש"ההגדרות לא מספיק טובות" (זה ציטוט שלך, לא הכללה שלי).
יש אנשים שמגיעים לקרוא את הבלוג הזה (כמו כל בלוג) באופן אקראי, אולי כי הם מחפשים מידע על ה-DSM במקרה זה, ולא כולם נחשפו באופן שיטתי וארוך שנים לדעות שלך על כל דבר. אתה כמובן רשאי לא לקבל את הביקורת על ה-DSM אבל אולי כדאי קודם להציג אותה לפני שמנפנפים אותה.
יום ראשון, 02 ביוני 2013 בשעה 11:32
עוד על הנושא:
http://neuroanalysis.org.il/wp-content/uploads/2012/08/Brief-account-of-my-impressions-from-the-SOBP-APA-2013-and-view-of-current-crises-in-psychiatry.pdf
יום ראשון, 08 בספטמבר 2013 בשעה 8:06
ד״ר לוינסקי יקר! יפה כתבת על מוגבלות הפסיכולוגים והפסיכיאטרים מעצם היותכם בני אנוש. אין ספק שמחקרים מקדמים החלמת חולים בצורה מדהימה! אך אפשר לקחת עוד צעד אחד – המקורות שלנו, חכמינו זיכרונם לברכה, במשפט אחד הם מיצו עולם ומלואו, אני מטופלת בשיטת cbt, עזרתי לעצמי מחוץ לשעת הטיפול השבועי בקריאת חומר וכמובן בחז״ל, שאמרו לנו דיברי אלוקים חיים, והשילוב מנצח!!! שילוב של פסיכולוגיה יהודית בעבודתכם עם מטופלים, יקדם את הטיפול לאין שיעור. בהצלחה! ותודה על המאמרים המרחיבים את הדעת. יישר כח! חוה.
יום רביעי, 30 בדצמבר 2015 בשעה 22:55
זה לא טוב וזה לא בסדר כי זה גם גורם לנזקים בשם המדע ובשם הרפואה ומי שנפגע הוא חסר ישע מול זה
שבת, 08 בספטמבר 2018 בשעה 18:13
תודה על הכתבות. אני מאוד אוהבת לקרוא אותך, ומסכימהמאוד עם חלק מהדברים הנכתבים.
יחד עם זאת,איני מקבלת את ההנחה ש"זה בסדר לקבל טת ההנחה שהפסיכיאטריה פגומה" וכן שעלינו לחיות.עם התובנה הזו. אני מאמינה שאם נמשיך לקבל דברים שאנו סבורים שיש בהם מתום, לא נוכל להשתפר ולהתקדם. וזה נכון לגבי לא רק בהקשר של רפואת הנפש אלא גם הרפואה הקונבנציונלית ובעצם בכל תחום בחיינו: חברתית, פוליטית, כלכלית וטכנולוגית כחברה עלינו תמיד לחתור להתקדם ולרצות לשפר את הטעון שיפור.
עלינו לחתור ללא לאות לשיפור ולנסיון לקדם תובנות אחרות וחידושים ולט לקפוא על שמרינו. רק כך אפשרי למערך בריאות הנפש לחתור לקידום ושיפורים תמידיים בהשלמה שאולי לעולם לא נגיע לשלמות מוחלטת בכל, אבל מתוך עמדה שעלינו להמשיך ולנסות לחתור לפתרונות נוספים טובים יותר ולא לנוח על זרי דפנה