איך למקסם תרופות להפרעת קשב
יש משהו כמעט פרדוקסלי בשיחה על טיפול תרופתי בהפרעת קשב. מצד אחד, מדובר באחת ההתערבויות היעילות ביותר שיש לנו בפסיכיאטריה. מצד שני, זה גם אחד התחומים שבהם מטופלים מרגישים הכי הרבה אמביוולנטיות, הכי הרבה ספק, לפעמים אפילו אשמה.
ואולי זה לא מפתיע. כי התרופה שאמורה לעזור לך להתרכז, להסדיר, לארגן, היא גם זו שיכולה לגרום לך להרגיש "לא אתה". כי מה שאמור לפשט את החיים, לפעמים דווקא מסבך אותם. וכי בתוך כל זה, יש גם מציאות חיצונית שמוסיפה שכבה נוספת של מורכבות, למשל מחסור בתרופות, סטיגמה, או תחושה שצריך להצדיק שוב ושוב למה בכלל אתה זקוק להן.
בין יעילות לאמביוולנטיות
בקליניקה אני פוגש את המתח הזה כל הזמן. מטופלת צעירה, סטודנטית מצטיינת, מתארת איך כל חודש היא מוצאת את עצמה "מחפשת" מרשם, מרגישה כמעט כמו עבריינית. מטופל אחר אומר לי בפשטות: "אני לא אוהב את איך שזה גורם לי להרגיש". וכשאני שואל מה בדיוק, הוא מתקשה להסביר. זו לא תמיד תופעת לוואי ברורה. זו תחושה כללית, עמומה, אבל מאוד נוכחת.
זה בדיוק המקום שבו צריך לעצור רגע ולנסות להבין מה באמת קורה כאן. כי טיפול תרופתי בהפרעת קשב הוא לא מתג שאפשר להדליק ולכבות אלא מערכת יחסים. יש נטייה לחשוב שתרופה היא משהו שעובד או לא עובד, מתאים או לא מתאים. אבל בפועל, זה הרבה יותר עדין מזה, הרבה יותר דינמי. התרופות האלה, במובן מסוים, "מפונקות". הן תלויות הקשר, תלויות תזמון, תלויות באדם שלוקח אותן .
וזה מוביל לאחד הפרדוקסים המרכזיים, כדי שטיפול תרופתי יעבוד, צריך להתייחס אליו כמעט כמו להתנהגות ולא רק כמו לחומר כימי. כלומר, לא רק מה לוקחים, אלא איך, מתי, ובאיזה הקשר.
הגוף, ההרגלים ומה שביניהם
למשל אוכל. יש מטופלים שיגידו שהתרופה עובדת טוב יותר על בטן ריקה, אחרים יגידו בדיוק להפך. אין כאן אמת אחת, יש התאמה והקשבה לגוף. זה כבר משנה את האופן שבו אנחנו חושבים על טיפול, זה כבר לא רק "לקחת כדור בבוקר", אלא להיות בתשומת לב.
אותו דבר לגבי קפאין, קנביס או אלכוהול. כל אלה יכולים להשפיע על האופן שבו התרופה נספגת ופועלת. זה נשמע טכני, אבל בפועל זו שאלה של מודעות, עד כמה אנחנו מוכנים להתאים את הסביבה שלנו לטיפול, ולא רק לצפות מהטיפול להתאים את עצמו אלינו .
אבל אולי הגורם הכי משמעותי והכי פחות מדובר הוא שינה. אנשים עם הפרעת קשב חיים לא פעם עם שינה לא סדירה, לא מספקת. ואז מגיעה התרופה, ואנחנו מצפים ממנה "לתקן" את היום. אבל אם הגוף עייף, אם המוח מותש, התרופה פועלת בתוך מערכת שכבר נמצאת בעומס. לפעמים היא תעזור פחות, לפעמים תגרום ליותר תופעות לוואי, ולפעמים תטעה אותנו לחשוב שהיא פשוט לא מתאימה .
תזמון ומינון, לא מה שחשבתם
אחד הדברים שאני שואל כמעט כל מטופל הוא לא רק האם התרופה עוזרת, אלא מתי היא עוזרת. מתי מתחילה ההשפעה, מתי היא מגיעה לשיא, מתי היא דועכת. כי אם השיא מגיע מאוחר מדי ביחס ליום שלך, משהו לא מסונכרן. זה לא תמיד נוח לשנות אבל שם נמצא ההבדל בין טיפול בערך עובד לבין טיפול שבאמת מותאם .
ובמקביל יש את עניין המינון. אנחנו רגילים לחשוב שיותר זה יותר טוב. אבל דווקא כאן, לפעמים פחות הוא יותר. יש מטופלים שמעלים מינון ומגלים דווקא החמרה, יותר עצבנות, יותר חוסר שקט, פחות ריכוז. המוח לא עובד בקו ישר, והוא לא תמיד מגיב כמו שהיינו מצפים .
אבל מתחת לכל אלה נמצאת מערכת היחסים של האדם עם הטיפול. יש מי שמרגיש הקלה עצומה כשהוא מתחיל טיפול תרופתי, סוף סוף משהו עובד. ויש מי שמרגיש אובדן, כאילו ההצלחה כבר לא שלו, אלא של הכדור. שתי התחושות האלה יכולות להתקיים בו זמנית. זה לא סימן שהטיפול לא מתאים. זה סימן שהוא נוגע במשהו עמוק.
אז מה עושים עם כל זה
אולי השאלה היא לא רק איך לגרום לתרופה לעבוד טוב יותר. אולי השאלה היא איך לפתח מערכת יחסים יותר מודעת, יותר גמישה, יותר סלחנית עם הטיפול. להסכים לכך שזה תהליך, שיש ניסוי וטעייה, שיש ימים טובים יותר ופחות.
להבין שהמשפט "אני לא אוהב את זה" הוא לא סוף השיחה, אלא התחלה שלה. להישאר סקרנים. כי בסופו של דבר, הטיפול התרופתי הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא כלי. והשאלה האמיתית היא לא רק האם הוא עובד, אלא איך הוא משתלב בתוך החיים שלך, בתוך מי שאתה. ולפעמים, התשובה לא תהיה חד משמעית. וזה בסדר. כי אולי דווקא שם, בתוך המורכבות הזאת, מתחילה העבודה האמיתית.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה