על אבחנות פסיכיאטריות ואבחנות ברפואה | פסיכיאטר ברשת

על אבחנות פסיכיאטריות ואבחנות ברפואה

אחת הטענות הנפוצות ביותר בנושא הפרעות נפשיות היא הטענה שמדובר באבחנות 'לא מדעיות' שמבוססות על חלוקה מלאכותית של תסמינים.

כמובן שיש אנשים שטוענים שאין באמת הפרעות נפשיות. הם טוענים שבניגוד לרפואת הגוף למחלות הנפש אין בדיקות דם, ביופסיות או ממצאים הדמייתיים שיכולים לקבוע שאכן האדם חולה במשהו. לטעמי, ספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM5) הוא פשרה סבירה בהתחשב בידע המדעי המוגבל שיש לנו בנושא מחלות נפש והגורמים להן. יתרה מכך, התפיסה של אנשים בנושא אבחנות ברפואה היא לרוב לא מציאותית ולא לוקחת בחשבון את המציאות המורכבת.

על אבחנות רפואיות

ראשית הגדרות: אבחון רפואי הוא הליך ברפואה שבו מתקבלת החלטה על זהות התופעה הרפואית שממנה סובל המטופל. הרעיון באבחנה היא שתהיה הסכמה על מהו הדבר שאנו רואים, ומכאן, שנסכים על הגורמים ועל דרך הטיפול המתאימה.

כולנו רוצים לחשוב שאבחנות נקבעות תמיד לאחר בדיקות מעבדה, בדיקות דם ובתלות במספר תסמינים נוספים מהן האדם סובל, ולכן מגיעים למסקנה חד משמעית בסוגיית האבחנה, כך שהרופא יודע בדיוק ממה האדם סובל ולמה.

אבל אם תדברו עם רופאים, ולא משנה אם אלו רופאי משפחה או רופאים יועצים במגוון תתי מקצועות, רובם יספרו לכם שהמציאות הרבה יותר מורכבת: אם נפלתם והתנפחה לכם היד, אז צילום רנטגן יובלים למסקנה שהיד שלכם נשברה, איפה בדיוק השבר ויאפשר לרופא להחליט איזה סוג של קיבוע אתם צריכים כדי לאפשר ליד להחלים בצורה הטובה ביותר.

יש כמובן אבחנות מבוססות גנטיקה שיכולות להיות חד משמעיות, ואבחנות שמובוססות על בדיקת מעבדה ספציפית שהן לפעמים חד משמעיות, אבל הרבה יותר מהאבחנות הנפוצות הן 'אבחנות עבודה'. כלומר אם יש לכם חום וכאבי גרון, הרופא לרוב יצא מנקודת הנחה שזו משהו ויראלי, כי זה מה שזה ב95% מהמקרים, כי בדיקות הדם יראו בדרך כלל שהגוף שלכם נלחם במשהו, ואם תחכו לבדיקות מעבדה ספציפיות כבר יש סיכוי שתחלימו עד שתתקבל התשובה. יותר מכך, כמה פעמים הייתם אצל רופאים שונים שהתווכחו עם האבחנה שנתן הרופא הקודם, על אותן בדיקות מעבדה ועל אותם צילומי הדמיה?

יש מחקרים רבים שמראים כיצד רופאים שונים מפרשים את הנתונים שבידיהם בצורה שונה (כמובן שככל שמדובר במומחים בהתמחות ספציפית השונות מצטמצמת, בתנאי שהאבחנה היא בתחום המומחיות שלהם). יתרה מכך, פעמים רבות לרופאים פשוט אין מספיק מידע כדי להגיע לאבחנה הנכונה. ספר האבחנות של ארגון הבריאות העולמי (ICD10) הפך לכל כך גדול ומורכב, שזה פשוט קשה לקבוע אבחנה מדוייקת שכולם יסכימו עליה. כך שהמציאות היא שקשה פעמים רבות

האם האבחנות בפסיכיאטריה טובות פחות?

התשובה באופן כללי היא שלילית. אפשר להודות בכנות שיש בעיה באבחון פסיכיאטרי, במיוחד כאשר אנשים בעלי נסיון שונה והכשרה שונה קובעים את האבחנה – בין אם זה פסיכיאטר, עו"ס קליני, פסיכולוג קליני, רופא משפחה, וכו. כל אחד עבר הכשרה שונה ומגיע מעולם מושגים שונה ואז יכולים להיווצר מצבים של שם אחד לאבחנה בעוד האנשים מתכוונים למשהו אחר.

אבל אם נכיר בזה שאנחנו מדברים על צביר תסמינים נפשיים וגופניים מהם סובל המטופל, זה עדיין יאפשר לנו לנהל דיון על אפשרויות טיפוליות. כלומר אם נגדיר שלמישהו יש הפרעה ביפולרית (גם אם יש עדיין ויכוח על הגורמים לאבחנה ואיך הגענו אליה), עדיין זה יעזור לנו להבין מה לא כדאי לתת למטופל הזה ומה יכול לעזור לו.

אפשר לומר שאבחנות בפסיכיאטריה מתייחסות יותר להגדרות פסיכולוגיות וסוציולוגיות מאשר אבחנות גופניות לחלוטין. אבל לומר שאין להם משמעות רק בגלל הסיבה הזו, יגרום לנו לא להבין עד כמה קביעת אבחנה מוחלטת בעולם האמיתי היא מורכבת, ועד כמה הגורמים למחלות נפש הם מרובים. אין גן ספציפי לסכיזופרניה, ואין מבנה מוחי ספציפי ל OCD, למרות שאנחנו יכולים לזהות כל מני סימנים לכך שיש לאותם מטופלים משהו משותף. העובדה שהמדע טרם הצליח למצוא גורם מוחלט וחד משמעי, לא הופך את האבחנה ללא קיימת.

לשמחתנו, יש דרך שבה אנשים – מרופאים ועד המטופלים ומשפחותיהם יכולים לנהל דיון משותף על המצבים הנפשיים ולקבל החלטות בנושא הטיפול המתאים ודרכי ההתמודדות של המטופלים. לדרך הזו קוראים אבחנות פסיכיאטריות ועד שנמצא משהו טוב יותר, נמשיך להשתמש בהן.

הדבר החשוב ביותר הוא שאסור שהאבחנה תגדיר את המטופל, אלא שנזכור שהיא משהו שהמטופל מתמודד איתו. הוא לא חולה סכיזופרניה, אלא אדם שמתמודד עם סכיזופרניה. היא לא אדם דיכאוני, אלא מתמודדת עם דיכאון. כמו שזו שיושבת לידה היא לא "אישה מיגרנוטית" אלא מתמודדת עם יתר לחץ דם ומיגרנות.

כל עוד נבין מהי האבחנה, ואיך האבחון יכול לסייע למטופל להתקדם, נבין את היתרונות ואת המגבלות, הרי שהאבחנה מסייעת לנו.

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

מחשבות של אחרים

Simonbabor@gmail.com: אני מוגדר כחולה במאניה דיפרסיה שנים ארוכות. ההתמודדות קשה עלי מאוד, אשמח לעזור ולהיעזר בך .אני...

Simonbabor@gmail.com: אני גם מוגדר כחולה במאניה דיפרסיה. עברתי כצה אפיזודות , עם עליות ומורדות ממש עד כדי ייאוש. אשמח...

שירה: אשמח להיכנס לקבוצה

עדי גנני: מעניין מי החמודה שמעזה להגיב בנושא כה רגיש, כבקיאה ומבינה, אבל פחדנית מכדי אפילו לתת את שמה המלא. רק נ. אני...

עדי גנני: תקשיבי טוב טוב שרה. שמי עדי, אבא ל-3 בנות. חשוב להדגיש מראש שאיני מדבר כאיש מקצוע, אני לא איש מקצוע, אלא...

שרון: בחור בן 36 שנקלע לבעיות פרידה מחברה, עזיבת עבודה ,דר רחוב משתמש בסמים באופן קבוע שהפכוהו לעצבני ,בתת תזונה,...

סנדרה: שלום, בתי בת 12 לקחה קונסרטה 27 ויש לה פריחה בפנים. האם להפסיק?

לילוש: שאלה , האם אפשר לעשן גראס רפואי עם סימבלטה??????????????

תגובות

3 תגובות לרשימה ”על אבחנות פסיכיאטריות ואבחנות ברפואה“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת אלי אבידר:

    האדם הוא לא האבחנה שלו. בעבר הייתי צריך לשנות את את עבודת התיזה שלי בחוג לפסיכולוגיה שקומית ולהחליף "נכה" ה"אדם עם נכות" .זה עצבן מאד כי מעבד תמלילים משוכלל לא היה אז.אבל זה היה נכון.למדתי להכיר לבעלי מקצוע שמשתמשים במילה סכזופרן למשל. ועדיין צריך להעיר ולהאיר בהדגשה.אלי אבידר פסיכולוג ופסיכותרפיסט

  2. מאת אוסנת סגס:

    תהליך החלמה אמור להתחיל באבחון מסויים, החלטה על טיפול רפואי, טיפול רפואי והחלמה. אם הפסיכיאטריה תקועה בשלב הטיפול ואין רצון או ידע להתקדם לשלב ההחלמה, צריך לשפר את הטיפול. המטרה היא החלמה ולא טיפול ממושך. במקרים המדורדרים של בריאות הנפש המשפחה והפסיכיאטר לוחצים על המטופל לקחת טיפול רפואי ותקועים בשלב הטיפול וכך לא מגיעים לשלב ההחלמה שתלוייה גם בהרגשה של המטופל ולא רק באינטרסים הסביבתיים.

  3. מאת אני:

    זה לא שאני מכירה חולים פסיכיאטרים מקרוב אבל קשה לי להאמין שיש יותר מידיי חולים שהחלימו לגמרי.
    כמו שחלב שנשפך קשה לאסוף כך לאחר ארוע פסיכוטי חריף כמו אחרי מחלה פיזית קשה והחלמה ממנה תמיד תישאר רגישות של הגוף.
    אפשר להפסיק או למנוע אבל לא נראה לי שהגוף שלנו יכול למחוק לחלוטין . מי שיש לו רגישות שהיה טריגר שגרם למחלה לפרוץ סביר להניח שרק אם יחיה בגן עדן לא יתקל במשך חייו בטריגר נוסף שעלול לגרום למצב להדרדר. אז נכון שאפשר לאמץ אורח חיים מתאים ולהמנע ממצבי דחק קיצוניים אך בתכלס החיים מורכבים מהתמודדויות ונסיונות ואי אפשר להתחבא לנצח….ברור שאפשר למצוא את שורש הבעיה. להציף אותה ולהחלים במובן זה או אחר אך הרגישות לדעתי תמיד תישאר….

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.