אחת הטענות הנפוצות ביותר בנושא הפרעות נפשיות היא הטענה שמדובר באבחנות 'לא מדעיות' שמבוססות על חלוקה מלאכותית של תסמינים.

כמובן שיש אנשים שטוענים שאין באמת הפרעות נפשיות. הם טוענים שבניגוד לרפואת הגוף למחלות הנפש אין בדיקות דם, ביופסיות או ממצאים הדמייתיים שיכולים לקבוע שאכן האדם חולה במשהו. לטעמי, ספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM5) הוא פשרה סבירה בהתחשב בידע המדעי המוגבל שיש לנו בנושא מחלות נפש והגורמים להן. יתרה מכך, התפיסה של אנשים בנושא אבחנות ברפואה היא לרוב לא מציאותית ולא לוקחת בחשבון את המציאות המורכבת.

על אבחנות רפואיות

ראשית הגדרות: אבחון רפואי הוא הליך ברפואה שבו מתקבלת החלטה על זהות התופעה הרפואית שממנה סובל המטופל. הרעיון באבחנה היא שתהיה הסכמה על מהו הדבר שאנו רואים, ומכאן, שנסכים על הגורמים ועל דרך הטיפול המתאימה.

כולנו רוצים לחשוב שאבחנות נקבעות תמיד לאחר בדיקות מעבדה, בדיקות דם ובתלות במספר תסמינים נוספים מהן האדם סובל, ולכן מגיעים למסקנה חד משמעית בסוגיית האבחנה, כך שהרופא יודע בדיוק ממה האדם סובל ולמה.

אבל אם תדברו עם רופאים, ולא משנה אם אלו רופאי משפחה או רופאים יועצים במגוון תתי מקצועות, רובם יספרו לכם שהמציאות הרבה יותר מורכבת: אם נפלתם והתנפחה לכם היד, אז צילום רנטגן יובלים למסקנה שהיד שלכם נשברה, איפה בדיוק השבר ויאפשר לרופא להחליט איזה סוג של קיבוע אתם צריכים כדי לאפשר ליד להחלים בצורה הטובה ביותר.

יש כמובן אבחנות מבוססות גנטיקה שיכולות להיות חד משמעיות, ואבחנות שמובוססות על בדיקת מעבדה ספציפית שהן לפעמים חד משמעיות, אבל הרבה יותר מהאבחנות הנפוצות הן 'אבחנות עבודה'. כלומר אם יש לכם חום וכאבי גרון, הרופא לרוב יצא מנקודת הנחה שזו משהו ויראלי, כי זה מה שזה ב95% מהמקרים, כי בדיקות הדם יראו בדרך כלל שהגוף שלכם נלחם במשהו, ואם תחכו לבדיקות מעבדה ספציפיות כבר יש סיכוי שתחלימו עד שתתקבל התשובה. יותר מכך, כמה פעמים הייתם אצל רופאים שונים שהתווכחו עם האבחנה שנתן הרופא הקודם, על אותן בדיקות מעבדה ועל אותם צילומי הדמיה?

יש מחקרים רבים שמראים כיצד רופאים שונים מפרשים את הנתונים שבידיהם בצורה שונה (כמובן שככל שמדובר במומחים בהתמחות ספציפית השונות מצטמצמת, בתנאי שהאבחנה היא בתחום המומחיות שלהם). יתרה מכך, פעמים רבות לרופאים פשוט אין מספיק מידע כדי להגיע לאבחנה הנכונה. ספר האבחנות של ארגון הבריאות העולמי (ICD10) הפך לכל כך גדול ומורכב, שזה פשוט קשה לקבוע אבחנה מדוייקת שכולם יסכימו עליה. כך שהמציאות היא שקשה פעמים רבות

האם האבחנות בפסיכיאטריה טובות פחות?

התשובה באופן כללי היא שלילית. אפשר להודות בכנות שיש בעיה באבחון פסיכיאטרי, במיוחד כאשר אנשים בעלי נסיון שונה והכשרה שונה קובעים את האבחנה – בין אם זה פסיכיאטר, עו"ס קליני, פסיכולוג קליני, רופא משפחה, וכו. כל אחד עבר הכשרה שונה ומגיע מעולם מושגים שונה ואז יכולים להיווצר מצבים של שם אחד לאבחנה בעוד האנשים מתכוונים למשהו אחר.

אבל אם נכיר בזה שאנחנו מדברים על צביר תסמינים נפשיים וגופניים מהם סובל המטופל, זה עדיין יאפשר לנו לנהל דיון על אפשרויות טיפוליות. כלומר אם נגדיר שלמישהו יש הפרעה ביפולרית (גם אם יש עדיין ויכוח על הגורמים לאבחנה ואיך הגענו אליה), עדיין זה יעזור לנו להבין מה לא כדאי לתת למטופל הזה ומה יכול לעזור לו.

אפשר לומר שאבחנות בפסיכיאטריה מתייחסות יותר להגדרות פסיכולוגיות וסוציולוגיות מאשר אבחנות גופניות לחלוטין. אבל לומר שאין להם משמעות רק בגלל הסיבה הזו, יגרום לנו לא להבין עד כמה קביעת אבחנה מוחלטת בעולם האמיתי היא מורכבת, ועד כמה הגורמים למחלות נפש הם מרובים. אין גן ספציפי לסכיזופרניה, ואין מבנה מוחי ספציפי ל OCD, למרות שאנחנו יכולים לזהות כל מני סימנים לכך שיש לאותם מטופלים משהו משותף. העובדה שהמדע טרם הצליח למצוא גורם מוחלט וחד משמעי, לא הופך את האבחנה ללא קיימת.

לשמחתנו, יש דרך שבה אנשים – מרופאים ועד המטופלים ומשפחותיהם יכולים לנהל דיון משותף על המצבים הנפשיים ולקבל החלטות בנושא הטיפול המתאים ודרכי ההתמודדות של המטופלים. לדרך הזו קוראים אבחנות פסיכיאטריות ועד שנמצא משהו טוב יותר, נמשיך להשתמש בהן.

הדבר החשוב ביותר הוא שאסור שהאבחנה תגדיר את המטופל, אלא שנזכור שהיא משהו שהמטופל מתמודד איתו. הוא לא חולה סכיזופרניה, אלא אדם שמתמודד עם סכיזופרניה. היא לא אדם דיכאוני, אלא מתמודדת עם דיכאון. כמו שזו שיושבת לידה היא לא "אישה מיגרנוטית" אלא מתמודדת עם יתר לחץ דם ומיגרנות.

כל עוד נבין מהי האבחנה, ואיך האבחון יכול לסייע למטופל להתקדם, נבין את היתרונות ואת המגבלות, הרי שהאבחנה מסייעת לנו.