להפסיק לחכות

כולנו מחכים למשהו.

כשהיינו ילדים, חיכינו לזמן שבו נוכל לעשות דברים בעצמנו, לבד. שנוכל לקשור את השרוכים לבד, שנוכל להזמין את האוכל מהתפריט בלי שיגידו לנו אם מותר, להתקלח לבד, להסתובב בקניון בלי פיקוח של אדם מבוגר. היינו ילדים. לא היה לנו מספיק נסיון חיים או תובנה כדי להבין שהילדות שלנו היא אחת התקופות הכי חופשיות שיש לנו בחיים. שאין שם הרבה הגבלות, שאין שם הרבה מבנים, שאנו חופשיים להיות הכי יצירתיים. שאנחנו מאושרים.

איך יכולנו לדעת? לא היה לנו צורך לדעת. פשוט חיינו וחיכינו בחוסר סבלנות עד שנהיה גדולים יותר. בני נוער. מבוגרים. לא היתה לנו סבלנות יותר לחכות. כל יום היה כמו שנה, כל שנה כמו חיים שלמים.

כשהיינו בני נוער או מבוגרים צעירים חיכינו לרגע שנוכל לנתק את חבל הטבור שקושר אותנו להורים שלנו. חיכינו להיות עצמאיים, ולא להיות קשורים לאותם הורים שנתנו לנו אחריות, אוכל, בגדים ושמרו עלינו מסכנות. ידענו שהם יהיו שם כדי לתת לנו את הדברים האלו ברגע שנזדקק אבל נלחמנו כדי להוכיח שאנחנו לא צריכים לחכות יותר ושאנחנו לא זקוקים לעזרה.

לקחנו מהם את האוכל, את שכר הלימוד, את הקצבה החודשית, העזרה בכביסות ואת התשלומים של ביטוח הרכב כשלא יכולנו לעמוד בהכל לבד. קיבלנו בכעס את העצות שנתנו לנו, למרות שבפנים ידענו שלפעמים עצה ממישהו מבוגר יכולה לכוון אותנו. לא רצינו לחכות עוד עד שנרגיש בוגרים, אחראים, גדולים ובשליטה.

כמבוגרים, נכנסו לעולם של מחויבות ואחריות. הלכנו ללמוד או קיבלנו את העבודה האמיתית הראשונה שלנו, קיבלנו את המשכורת ואולי הרגשנו גם את האהבה הראשונה. טיפסנו בסולם האקדמי או בסולם העבודה. התחתנו. נולד לנו הילד הראשון. גרנו בשכירות או קנינו את הבית הראשון שלנו. רכשנו את המכונית הראשונה ממש לבד. הרגשנו את המשמעות של לקבל לבד את כל ההחלטות והתמודדות עם התוצאות של ההחלטות. מצאנו חברים חדשים וערכנו מסיבות יום הולדת.

אבל גם כמבוגרים אנחנו מחכים. בדרך כלל אנחנו עסוקים מדי כדי להבין את זה. לפעמים, כשאנחנו לא מאד עסוקים, בסוף היום או באיזו רגע של הסחת דעת. אנחנו מחכים לאיזו תבונה שתיתן לנו רוגע פנימי. אנחנו מחכים שיגיע איזה הסבר שיתן משמעות להכל, שהרי אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להגיע לרגע הזה. אנחנו עובדים בלהמתין. אנחנו מחכים לאושר שיגיע, להצלחה, לכיבודים והכרה חיצונית, לרוגע פנימי. אנחנו ממשיכים לחכות.

אנחנו מחכים ש'זה' יקרה. כי כשהרגע הזה יגיע נהיה מאושרים. כי כשהרגע הזה יגיע נהיה מסופקים. כשנגיע לאותו רגע אז נרגיש שהגענו למנוחה סופסוף. יש לי בשורה למי שטרם הבין. אין רגע קסום שבו הדברים קורים. אם אתם מחפשים משהו חיצוני שיעשה אתכם מאושרים, אתם יכולים להמשיך לחפש. אין רגע קסום כזה ואין קיצורי דרך.

אנחנו מחכים לתובנה ואולי לתבונה, לרגע שבו הכל יתבהר. אבל אנחנו יכולים להמשיך לחכות עד הרגע שבו נמות בשיבה טובה. זה המצב הטבעי של כל בני האדם.

אז תשאלו אותי למה כתבתי את כל הטקסט הזה? לכתוב רשימה שלמה על חוסר התוחלת של החיים שלנו? אני מקווה שאתם מכירים אותי יותר טוב.

מה תעשו בזמן שאתם מחכים?

איך תהפכו את החיים שלכם ליותר טובים עכשיו, למרות מחלת הסרטן או הגירושין או שפוטרתם או שמישהו במשפחה נפטר?

איך תהפכו את החיים שלכם ושל הסובבים אתכם לטובים יותר?

איך תזהו רגעים קטנים של אושר ותתנו להם משמעות ותקבלו מהם כח להמשיך?

אני אשמח לתת לכם את התשובה, אבל אני רואה שנגמר לי הזמן ואני ממהר.

אני מניח שתצטרכו לחכות.

או שפשוט תמצאו את התשובה. היא נמצאת עכשיו סביבכם.

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

קבלו עדכונים במייל

מחשבות של אחרים

התקף פסיכוטי: התחלתי לעשן בגיל 14 בגיל 16 הפכתי את המנהג לקבוע כמה פעמים ביום ליפני בית ספר אחרי בית ספר אחר צהוריים...

חופית: היי שמי חופית אחות לאח המאובחן במאניה דיפרסיה מזה 10 שנים לצערי עדיין לא נמצא טיפול המתאים לו וניסינו באמת הכל...

אני: אשמח אם תרחיב על הספר/סרט " הנס של סוזנה"

אני: אומנם הילדים שלי כבר לא ממש קטנים אבל היו פעם….מה שהיה נכון פעם נכון גם לעכשיו ומה שהיה נכון עם מטחי...

ע: מחזק. תודה

אני: אני עברתי פאראנויה, זו חוויה של גיהנום. סבל בל יתואר שהיום כשאני הולכת לטיפולים כמו גבות וכאלה..המטפלות אומרות...

אני: לדעתי כיוון שאדם שנמצא בהתקף פסיכוטי חלק מן המחלה הינו למעשה תפישת מציאות אחרת ואמונה כי המציאות שרואה זו...

אני: זה לא נראה לי כזה מסובך…. אם אינני טועה הדחף הכי חזק של אנשים הוא מזון כצורך בסיסי הישרדותי – משהו...

תגובות

6 תגובות לרשימה ”להפסיק לחכות“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת Marina Goldstein:

    תודה

  2. מאת מיקי פולאק:

    תודה

  3. מאת אלכסנדר מושקוביץ:

    במובן מסוים, זה דומה ל"דיכאונים" שמצהרים כל הזמן שאין להם בעיה להתנהג נורמטיבי, רק שהדיכאון תעבור, ואז הם יתנהגו נורמטיבי:)…
    תודה!

  4. מאת גלית לוינסקי:

    מאוד מזדהה. לפני די הרבה שנים החלטתי לא "לחכות" יותר. לבן זוג, לעשות דברים ביחד עם מישהו, והתחלתי לעשות את הדברים שרציתי עם מי שהיה סביבי. זו היתה תובנה חשובה, שנראה לי שעזרה לי למצוא מי אני לפני שאני מוצאת עם מי אני רוצה לחיות. ועכשיו אני חיה משבת לשבת ומחופשה לחופשה, מלאה תכנונים, אבל כמעט בכל יום אני מזכירה לעצמי לחיות את ההווה, כי הוא רוב הזמן שלי בעצם. תודה.

  5. מאת שוב אני:

    באופן מוזר אכן כל חיי המתנתי לסיים את השלב הנוכחי בשביל השלב הבא.
    לסיים יסודי כדי להתקבל לתיכון טוב.
    לסיים תיכון כדי להתקבל למקצוע טוב באוניברסיטה וכן הלאה…
    וכך גם בתחומים נוספים כגון הפאן הכלכלי – תמיד להערך לצעד הבא…
    אולם בלי שאשכנע את עצמי ובלי לעשות זאת במודע ומתוך מחשבה מרגע שנישאתי בגיל 31 הרגשתי והתנהגתי כאילו כאן מתחילים החיים ויש לחיות ולמצות את רגעים בהווה…זה לא סותר שאפשר וצריך לתכנן את העתיד…
    אולי זה משהו פנימי של החוסר שקט עד למציאת החצי השני ואולי לא….אבל זו עובדה

  6. מאת מחשבות:

    יש לי רק הסתייגות אחת – כשהייתי ילדה לא הייתי מאושרת. לא הייתי חסרת דאגות. כי לא היה לי מה שיש לי היום – היכולת לבקר את דרך המחשבה שלי, היכולת לבחור אם לסחוב דאגות של אחרים. המודעות הזו כשאני מרגישה בדידות או חרדה או עצבות, לחשוב למה זה קורה? מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי לטפל בזה? ההבנה שדרך המחשבה שלי קשורה להרגלים שפיתחתי יותר ממה שקורה לי. אני הרבה יותר מאושרת היום. ולא הייתי חוזרת לילדות ששם הייתי עבד של המחשבות שלי.

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.