להפסיק לחכות
כולנו מחכים למשהו.
כשהיינו ילדים, חיכינו לזמן שבו נוכל לעשות דברים בעצמנו, לבד. שנוכל לקשור את השרוכים לבד, שנוכל להזמין את האוכל מהתפריט בלי שיגידו לנו אם מותר, להתקלח לבד, להסתובב בקניון בלי פיקוח של אדם מבוגר. היינו ילדים. לא היה לנו מספיק נסיון חיים או תובנה כדי להבין שהילדות שלנו היא אחת התקופות הכי חופשיות שיש לנו בחיים. שאין שם הרבה הגבלות, שאין שם הרבה מבנים, שאנו חופשיים להיות הכי יצירתיים. שאנחנו מאושרים.
איך יכולנו לדעת? לא היה לנו צורך לדעת. פשוט חיינו וחיכינו בחוסר סבלנות עד שנהיה גדולים יותר. בני נוער. מבוגרים. לא היתה לנו סבלנות יותר לחכות. כל יום היה כמו שנה, כל שנה כמו חיים שלמים.
כשהיינו בני נוער או מבוגרים צעירים חיכינו לרגע שנוכל לנתק את חבל הטבור שקושר אותנו להורים שלנו. חיכינו להיות עצמאיים, ולא להיות קשורים לאותם הורים שנתנו לנו אחריות, אוכל, בגדים ושמרו עלינו מסכנות. ידענו שהם יהיו שם כדי לתת לנו את הדברים האלו ברגע שנזדקק אבל נלחמנו כדי להוכיח שאנחנו לא צריכים לחכות יותר ושאנחנו לא זקוקים לעזרה.
לקחנו מהם את האוכל, את שכר הלימוד, את הקצבה החודשית, העזרה בכביסות ואת התשלומים של ביטוח הרכב כשלא יכולנו לעמוד בהכל לבד. קיבלנו בכעס את העצות שנתנו לנו, למרות שבפנים ידענו שלפעמים עצה ממישהו מבוגר יכולה לכוון אותנו. לא רצינו לחכות עוד עד שנרגיש בוגרים, אחראים, גדולים ובשליטה.
כמבוגרים, נכנסו לעולם של מחויבות ואחריות. הלכנו ללמוד או קיבלנו את העבודה האמיתית הראשונה שלנו, קיבלנו את המשכורת ואולי הרגשנו גם את האהבה הראשונה. טיפסנו בסולם האקדמי או בסולם העבודה. התחתנו. נולד לנו הילד הראשון. גרנו בשכירות או קנינו את הבית הראשון שלנו. רכשנו את המכונית הראשונה ממש לבד. הרגשנו את המשמעות של לקבל לבד את כל ההחלטות והתמודדות עם התוצאות של ההחלטות. מצאנו חברים חדשים וערכנו מסיבות יום הולדת.
אבל גם כמבוגרים אנחנו מחכים. בדרך כלל אנחנו עסוקים מדי כדי להבין את זה. לפעמים, כשאנחנו לא מאד עסוקים, בסוף היום או באיזו רגע של הסחת דעת. אנחנו מחכים לאיזו תבונה שתיתן לנו רוגע פנימי. אנחנו מחכים שיגיע איזה הסבר שיתן משמעות להכל, שהרי אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להגיע לרגע הזה. אנחנו עובדים בלהמתין. אנחנו מחכים לאושר שיגיע, להצלחה, לכיבודים והכרה חיצונית, לרוגע פנימי. אנחנו ממשיכים לחכות.
אנחנו מחכים ש'זה' יקרה. כי כשהרגע הזה יגיע נהיה מאושרים. כי כשהרגע הזה יגיע נהיה מסופקים. כשנגיע לאותו רגע אז נרגיש שהגענו למנוחה סופסוף. יש לי בשורה למי שטרם הבין. אין רגע קסום שבו הדברים קורים. אם אתם מחפשים משהו חיצוני שיעשה אתכם מאושרים, אתם יכולים להמשיך לחפש. אין רגע קסום כזה ואין קיצורי דרך.
אנחנו מחכים לתובנה ואולי לתבונה, לרגע שבו הכל יתבהר. אבל אנחנו יכולים להמשיך לחכות עד הרגע שבו נמות בשיבה טובה. זה המצב הטבעי של כל בני האדם.
אז תשאלו אותי למה כתבתי את כל הטקסט הזה? לכתוב רשימה שלמה על חוסר התוחלת של החיים שלנו? אני מקווה שאתם מכירים אותי יותר טוב. עכשיו זה הזמן שלכם לעשות משהו. לא לתת לזמן לעשות את שלו. לא לחכות למשהו חיצוני שיקרה. לא לחכות שהם יגדלו, או שהם ישנו או שהם יעשו.
מה תעשו בזמן שאתם מחכים?
איך תהפכו את החיים שלכם ליותר טובים עכשיו, למרות מחלת הסרטן או הגירושין או שפוטרתם או שמישהו במשפחה נפטר?
איך תהפכו את החיים שלכם ושל הסובבים אתכם לטובים יותר?
איך תזהו רגעים קטנים של אושר ותתנו להם משמעות ותקבלו מהם כח להמשיך?
אני אשמח לתת לכם את התשובה, אבל אני רואה שנגמר לי הזמן ואני ממהר.
אני מניח שתצטרכו לחכות.
או שפשוט תמצאו את התשובה. היא נמצאת עכשיו סביבכם.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
10 תגובות לרשימה ”להפסיק לחכות“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שלישי, 10 במאי 2016 בשעה 13:48
תודה
יום חמישי, 12 במאי 2016 בשעה 10:27
תודה
יום חמישי, 12 במאי 2016 בשעה 23:57
במובן מסוים, זה דומה ל"דיכאונים" שמצהרים כל הזמן שאין להם בעיה להתנהג נורמטיבי, רק שהדיכאון תעבור, ואז הם יתנהגו נורמטיבי:)…
תודה!
יום חמישי, 22 ביוני 2017 בשעה 10:37
מאוד מזדהה. לפני די הרבה שנים החלטתי לא "לחכות" יותר. לבן זוג, לעשות דברים ביחד עם מישהו, והתחלתי לעשות את הדברים שרציתי עם מי שהיה סביבי. זו היתה תובנה חשובה, שנראה לי שעזרה לי למצוא מי אני לפני שאני מוצאת עם מי אני רוצה לחיות. ועכשיו אני חיה משבת לשבת ומחופשה לחופשה, מלאה תכנונים, אבל כמעט בכל יום אני מזכירה לעצמי לחיות את ההווה, כי הוא רוב הזמן שלי בעצם. תודה.
יום רביעי, 25 ביולי 2018 בשעה 11:54
באופן מוזר אכן כל חיי המתנתי לסיים את השלב הנוכחי בשביל השלב הבא.
לסיים יסודי כדי להתקבל לתיכון טוב.
לסיים תיכון כדי להתקבל למקצוע טוב באוניברסיטה וכן הלאה…
וכך גם בתחומים נוספים כגון הפאן הכלכלי – תמיד להערך לצעד הבא…
אולם בלי שאשכנע את עצמי ובלי לעשות זאת במודע ומתוך מחשבה מרגע שנישאתי בגיל 31 הרגשתי והתנהגתי כאילו כאן מתחילים החיים ויש לחיות ולמצות את רגעים בהווה…זה לא סותר שאפשר וצריך לתכנן את העתיד…
אולי זה משהו פנימי של החוסר שקט עד למציאת החצי השני ואולי לא….אבל זו עובדה
יום רביעי, 01 בינואר 2020 בשעה 19:02
יש לי רק הסתייגות אחת – כשהייתי ילדה לא הייתי מאושרת. לא הייתי חסרת דאגות. כי לא היה לי מה שיש לי היום – היכולת לבקר את דרך המחשבה שלי, היכולת לבחור אם לסחוב דאגות של אחרים. המודעות הזו כשאני מרגישה בדידות או חרדה או עצבות, לחשוב למה זה קורה? מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי לטפל בזה? ההבנה שדרך המחשבה שלי קשורה להרגלים שפיתחתי יותר ממה שקורה לי. אני הרבה יותר מאושרת היום. ולא הייתי חוזרת לילדות ששם הייתי עבד של המחשבות שלי.
יום חמישי, 15 באוקטובר 2020 בשעה 15:41
אני חושב שראיתי איזה פרסומת לספר כזה של להפסיק לחכות. מישהו יודע מה שם הספר? או נתקל בספר כזה? פשוט חורש את האינטרנט ולא מוצא.
תבורכו כולם
יום ראשון, 26 בפברואר 2023 בשעה 8:41
עוז, אני לא יודע אם לזה התכוונת אבל "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של ד"ר סוס מדבר בדיוק על זה. מאוד אהבתי לקרוא אותו לילדים שלי כשהיו צעירים.
יום שישי, 03 במרץ 2023 בשעה 17:19
כיוצאים מגיעים למקומות נפלאים- דר סוס
יום ראשון, 09 ביולי 2023 בשעה 15:30
בסוף בסוף הנטייה לצפות ולחכות לא תעזוב אותנו ונראה לי שזה היסוד של כל תנועת היקום הזה והעובדה שיש לנו בית ואוכל ובגדים וגם את המאמר הנפלא הזה רק בזכות שאנשים הם מצפים למשמעות שתעטוף אותם. ספוילר זה לא יקרה אבל עצם התשוקה הזו מבורכת אם מודעים לה ומקבלים אותה ומשלימים איתה.