פייסבוק גורם לילד שלכם להיות פסיכופת! | פסיכיאטר ברשת

פייסבוק גורם לילד שלכם להיות פסיכופת!

כמו בכל דבר שקשור בבני אדם, טכנולוגיה בכלל ומדיה חברתית בפרט גורמים לנו לשילוב מעורר עניין של פחד והנאה. אנחנו נהנים לצפות בטלויזיה, להתעדכן בפייסבוק במה שקורה בעולם ולקבל הודעות מעניינות בוואטסאפ. מצד שני, הזמן שאנחנו מקדישים לטכנולוגיות האלו מעורר בנו פחדים של חוסר שליטה, גם לגבינו וגם לגבי היקירים שלנו.

אז אין פלא שהרשת מלאה באמונות תפלות, מיתוסים וכתבות שגורמים לנו לחשש שאנחנו עושים נזק בלתי הפיך לילדים שלנו, שאנחנו הורסים את המוח שלנו ושבכלל, תיכף כולנו נהפוך לרובוטים חסרי שליטה המופעלים על ידי החלטות של גוגל, אפל ושל פייסבוק.

לכן אספתי כמה מיתוסים נפוצים בנוגע לעולם הטכנולוגיה, והמידע האמיתי שנמצא על אותם נושאים:

מיתוס מס 1: הטכנולוגיה משבשת את התפתחות המוח

אחת השאלות המעניינות ביותר סביב כניסת הטכנולוגיה לחיים שלנו, ובעיקר הטלפונים הסלולרים והרשתות החברתיות היא כיצד הן משפיעות על התפתחות המוח. זה מעסיק חוקרים, מורים, והורים ללא הפסקה, כי אם אנו יודעים שמשהו מסוכן אנחנו ננסה להפסיק אותו.

ז'אן פיאג'ה היה חוקר התפתחות קוגניטיבית שהמחקרים והתאוריות שלו מוערכים בכל העולם כבר עשרות שנים. התאוריה הקוגניטיבית שלו מסבירה שלמידה היא תהליך קוגניטיבי שעוזר למוח להתארגן מחדש סביב ביולוגיה וחוויות. החוקרים של ימינו מנסים להראות באמצעים מתקדמים כיצד המוח מתפתח, האם התאוריה של פיאג'ה מוכיחה עצמה וכיצד הרשת משפיעה על ההתפתחות הזו.

במחקר שהשווה בין קבוצת אנשים עם נסיון בשימוש בטכנולוגיה לקבוצת אנשים שאין לה רקע בטכנולוגיה. בעזרת הדמיית מוח הצליחו להראות שבזמן קריאת ספרים, אין הבדל בפעילות אזורי המוח בין הקבוצות אך כשמדובר בשימוש באינטרנט רואים שלקבוצה עם הנסיון יש יותר פעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי דורסולטרלי. מדוע? כי בזמן שימוש באינטרנט יש צורך ביותר קבלת החלטות כגון 'על איזה לינק ללחוץ' או "ומה לעשות עכשיו". מסתבר שהאינטרנט גרם למוח לבצע התאמות שנדרשות לתפקוד טוב יותר בסביבה הזו.

אבל באותו מחקר גם הסתבר שאחרי כמה ימים של שימוש באינטרנט, גם הקבוצה שלא היה לה נסיון קודם באינטרנט פיתחה פעילות מוחית דומה לפעילות של הקבוצה הראשונה. כומר המוח שלנו יודע להתאים את עצמו לכל סיטואציה – בין אם זה אינטרנט או משהו אחר, כדי להצליח להסתדר. המשמעות היא שזה לא האינטרנט שגורם לשינוי, אלא המוח יודע שהוא צריך להסתגל כדי לשרוד, כפי שעשה במשך אלפי שנים.

מיתוס מספר 2 : הטכנולוגיה גורמת להפרעות קשב

הפרעות קשב היו קיימות לפני המצאת הטלויזיה ולפני שהמצאנו את הטלופנים החכמים ואת פייסבוק. אחת התכונות של אנשים המתמודדים עם הפרעת קשב היא שיש קושי להתרכז במשימות, ונטיה מובנית לעבור ממשימה למשימה. בעולם הדיגיטלי אנו מוקפים כמובן כל הזמן בגירויים רבים, תכופים ומשתנים שמסיחים את הדעת. כמות הגירויים הללו והאופן בו הם התרבו הם אלו שגורמים לנו לחשוב שהמסכים הם הגורמים להפרעת קשב, רק בגלל שהגירויים התרבו. כלומר – נראה שילדים ומבוגרים עם הפרעת קשב פשוט נמשכים יותר למסכים, וזה לא שהמסכים הם הגורם להפרעה.

מיתוס מספר 3: טלפונים ומדיה חברתית גורמים לפגיעה ביכולות התקשורת של אנשים

במאמר משנת 2015 בעיתון pediatrics, הזהירו מספר חוקרים כי יתכן שבגלל שחלק גדול מהתקשורת הבין אישית כיום של ילדים ונוער מתבצע באמצעות מכשירי טלפון ובאמצעות אפליקציות צ'אט, הילדים לא מצליחים ללמוד את כל הקשת של אפשרויות התקשורת ופיתוח רגשי שניתן לקבל משיחה עם מבוגרים ולכן הם הופכים להיות מנותקים רגשית, לא מסוגלים להיות אמפאתים לאחרים ולהיות חברותיים. אנו רואים את הילדים מעדיפים תקשורת דרך טלפון ולכן מסיקים שיש להם בעיה חברתית.

מצד שני, החוקרת דנה בויד כותבת בספרה המצויין "זה מסובך" (קריאה בחינם) על בני נוער בעידן המחובר, שמתברר בני נוער דווקא משתמשים בטכנולוגיה כדי להתגבר על בדידות חברתית. בניגוד לעבר שבו היה מקובל לרדת למטה ולשבת עם חברים בשכונה, היום ההורים הרבה יותר מגבילים את הילדים, קובעים עבורם באיזה שעות הם יכולים להסתובב ולאיזה חוגים לרשום אותם. הילדים מתגברים על ההגבלות הללו דווקא באמצעות הטכנולוגיה.
המסקנה: אין הוכחה עדיין שהרשת פוגעת ביכולות התקשורת, אבל יש ממצאים שמראים שאנו משתמשים ברשת כדי לפצות על בעיות תקשורת.

מיתוס מס 4: המדיה החברתית ממכרת

אחד הדברים הבולטים במדיה החברתית, היא שהיא גוזלת הרבה זמן ואנחנו חוזרים שוב ושוב כדי לפרסם תמונות באינסטגרם, סטטוסים בפייסבוק או סתם לייקים. העובדה היא שרוב האנשים מבינים שהעם עסוקים יותר מדי זמן במסכים בפעילויות שונות, אבל לא ברור שהחסרונות עולים על היתרונות.

יתרה מכך, גם השימוש במונח התמכרות כנראה שאיננו נכון. בעקרון, מנגנון ההתמכרות מכיל בתוכו איזשהו סיפוק, תחושת הנאה. כשאתה מעשן, עושה סקס או משתמש בקוקאין, אתה מרגיש הנאה ולא רגעית. בשימוש במדיה חברתית לרוב לא מתלווה כל תחושה של הנאה ובמקרים רבים יש תחושת ציפיה או חרדה שמתלווה. 'האם יאהבו את התמונה שהעלתי?' האם מספיק אנשים יעשו לי לייק? כלומר המניע הוא יותר חרדתי מאשר התמכרותי.

כשאנשים רואים אנשים אחרים או את הילדים שלהם עסוקים שעות במחשב או בטלפון, הם נוטים להאשים את הטכנולוגיה. אבל צריכה להשאל השאלה – מדוע בני הנוער עסוקים בזה ולא במשהוא אחר. האם האלטרנטיבה מצליחה לענות על הצרכים שלהם ? האם לא הגבלנו את היכולת שלהם להיות פיסית עם אנשים אחרים?

מיתוס מספר 5: המדיה החברתית גורמת לבני הנוער להיות יותר חשופים לפדופילים

סקרים מראים שמעל 90% מההורים בטוחים שהילדים שלהם נחשפים לפניות של אנשים זרים באינטרנט, בעוד רק אחוז קטן אכן דיווח שזה קרה בפועל. הפחד כאן מאד גדול, אבל אנחנו יודעים שלמרות שהרשת נכנסה לבתים שלנו, מרבית המקרים של פגיעה מינית מבוצעים על ידי אנשים שהילד או המבוגר מכירים מראש. כלומר האינטרנט לא גורמת לילדים שלנו להיות חשופים יותר לסכנה, ויתכן שאף גורמת להם להיות יותר מודעים לסכנה.

בנוסף לכך, בני הנוער והילדים יודעים לזהות שמדובר במישהו זר, הם יודעים שלא מדובר בחבר מבית הספר או מהצופים ומאותו רגע ההתנהגות שלהם בתגובה לא קשורה בעובדה שהתקשורת היא דרך האינטרנט – אלא בצרכים רגשיים אחרים שצריך לתת להם מענה.

מיתוס מספר 6: בריונות רשת זו בעיה לאומית

בריונות היא בעיה קשה ולא חשוב אם היא מתבצעת באמצעות האינטרנט או בחלל בית הספר.  אבל נשאלת השאלה עד כמה הבעיה הזו נפוצה? חלק מהבעיה שלנו היא שההגדרה לבריונות משתנה ממקום למקום. במחקריה, דנה בויד מצאה שיש הרבה פחות בריונות ממה שהורים חושבים, והרבה מאד שימוש בשפה לא יפה, הצקות והרבה יותר משהו שבני נוער מתייחסים אליו כאל דרמה ואו מתיחות או מעשי קונדס. למעשה, במחקרים שלה בני הנוער דיווחו על הרבה יותר בריונות בשטח בית הספר מאשר בריונות ברשת.

לפי המחקרים של בויד בני נוער, ובמיוחד נערות הגדירו 'דרמה' כמעין 'הצגה, קונפליקט בין אישי אשר מתרחש מול קהל שבעצמו משתתף בתהליך, ומתקיים במדיה החברתית ופעמים רבות איננו פוגעני'. כלומר בני נוער רבים משתתפים בדרמות כאלו אשר מתרחשות כל הזמן, ולא בהכרח חווים זאת כבריונות אלא כחלק ממשחק חברתי. 9% מבני הנוער אפילו דיווחו שהם מגבירים דרמות על ידי שימוש בפרסומים אנונימיים כדי להגביר את הקונפליקטים ולייצר עניין.

מיתוס אחרון: זה מסוכן להסיק מסקנות

יש רק שתי מסקנות שאפשר לומר בוודאות על ההשפעה של עידן המסכים והמדיה החברתית על נפשנו הרכה. המסקנה הראשונה שניתן לומר היא שאין מספיק מידע כדי לומר בוודאות שההשפעה היא שלילית או חיובית. המסקנה השניה הודאית שניתן לומר, הוא שכמו כל דבר בחיים, הדבר החשוב ביותר הוא שמירה על איזונים וגבולות. אין בעיה עם שימוש במסכים, פרסום פוסטים בפייסבוק או תמונות באינסטגרם כל עוד אנחנו מבינים את המשמעות שלהם עבורנו וזה לא בא במקום דברים אחרים בחיים. אם אתם גם בעלי סמארטפון ומרבים לפרסם שם דברים אבל במקביל יש לכם חיי חברה עשירים, אתם עסוקים בלימודים או בעבודה, ושומרים על איזונים, אין לכם כל בעיה.

אל תשכחו ללחוץ לייק.

 

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

מחשבות של אחרים

א: לא נורא, אל תדאגי, יהיה בסדר את תעברי את זה

מ: מה הבעיה – יש לך עבודה טובה, שכר גבוהה, הכל מצויין

גיל: 1. תחשוב על דברים שמחים 2. תסביר לי מה מדכא אותך 3. זה לא באמת

לינה קריספיל: שלום ד"ר לוינסקי. אני מטופלת חודשיים ברמוטיב ,לפני כן טופלתי בסרוקסט.האם יש לרמוטיב עדיפות על...

יולי: אתה לא לבד… אני מרגיש אותו הדבר מולי. כל כך קשה. הטיפול התרופתי לא עוזר וכל יום וכל לילה הוא סיוט בפני...

נועם: היי! אשמח לדעת האם החלת טיפול? ובמידה וכן האם עזר..? תודה רבה,מזדהה איתך:)

שיר: שלום וברכה! אני 3 שבועות אחרי לידה, מלחיץ אותי להיפגש עם אנשים מוכרים לי שיגידו לי מזל טוב ויתעניינו בי, אני...

דודי: היי היו לך אולי תפעות לוואי? ועם כן תוך כמה זמן הם נעלמו?

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.