להגנת הפסיכיאטריה הביולוגית

הפסיכיאטריה הביולוגית נמצאת תחת מתקפה בשנים האחרונות. תרופות נוגדות דיכאון נמצאות בחזית הביקורת, אבל אם תחפשו באתרי האינטרנט הפופולריים תוכלו למצוא בכל שבוע איזו כתבה נגד תרופות להפרעת קשב, נגד אבחנה כזו או אחרת ועל הסכנות וחוסר היעילות של התרופות הפסיכיאטריות

זה לא שאני לא מכיר את הטיעונים שיש נגד הפסיכיאטריה הביולוגית או שאין הגיון בגישה שמסתכלת על מחלות נפש רק מהבטים פסיכוסוציאלים, אבל אני מרגיש מחוייב להתייחס לויכוח הפופולרי הזה מעצם העובדה שאנשים שמנסים לטפל באנשים אחרים שסובלים ממחלות נפש חיים אותו (את הויכוח) ברמה היומיומית.

היסטוריה קצרה של תרופות פסיכיאטריות

רק לפני כמה עשורים, שישים או שבעים שנה, לא היה בעצם שום טיפול אפקטיבי למחלות נפש. לא היו נוגדי דיכאון, לא היו מייצבי מצב רוח, לא היו תרופות אנטיפסיכוטיות. היו קצת טיפולים חשמליים וניתוחי מוח שלא נתנו ממש פתרון. האנשים שסבלו ממחלות נפש קשות כמו סכיזופרניה, הפרעה ביפולרית או דיכאון מאג'ורי היו קמלים בבתיהם או נשלחים לבתי משוגעים שתפקדו יותר כמו מחסנים ופחות כבתי חולים. הדבר היחיד שיכולת לעשות עבור מישהו שסובל מהתקף פסיכוטי היה לסגור אותו ולחכות שזה יעבור. היו טיפולים ידועים לשמצה כמו 'שוק אינסולין' שהיו מסוכנים למטופלים, והיו נותנים להם לחיות בבתי חולים כרוניים פסיכיאטריים בלי תקווה אמיתית לצאת משם.

בשנות החמישים של המאה העשרים נמצאו שלוש תרופות חדשות ששינו את עולם הפסיכיאטריה: כלורפרומזין, אימיפרמין וליתיום. שלושת התכשירים האלו נתנו בידי הפסיכיאטרים בפעם הראשונה טיפולים יעילים לשלושת הבעיות הקשות ביותר בעולם בריאות הנפש: סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה ודיכאון מאג'ורי. עולם הפסיכיאטריה שנוסד על בסיס תורתו של זיגמונד פרויד, ועסק בגישות פסיכואנליטיות שונות החל לעסוק בטיפולים תרופתיים, בנוירוביולוגיה ובפרמקולוגיה. בשנות השישים פותחו גם תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים אשר הרחיבו את טווח הטיפולים התרופתיים האפשריים.

בפעם הראשונה בהיסטוריה היה אפשר לתת טיפול יעיל במסגרת הבית לאנשים שסובלים ממחלות נפש קשות. לאורך השנים הפיתוח של סוגי תרופות חדשים (לדוגמא נוגדי דיכאון מסוג SSRI) אפשר לצמצם בהדרגה את מסגרות האשפוז, האשפוזים הכרוניים כמעט נעלמו מהעולם והוחלפו במערכות שיקום מצד אחד ובאפשרויות טיפול בבית מגוונות. הופעת הטיפול התרופתי אפשר למליוני סובלים בכל העולם לקבל טיפול תוך כדי תמיכה של בני המשפחה והקהילה שלהם. אם לא היו מפתחים את התרופות האלו, אנשים היו גם היום שוכבים שנים ארוכות בבתי חולים פסיכיאטרים.

אבל אין דבר כזה מחלות נפש!

הביקורת העכשווית כנגד הביו-פסיכיאטריה כמעט תמיד מתבססת או מתכתבת עם הטיעון שמחלות נפש אינן באמת מחלות אמיתיות. לעזרתם הם מזכירים פסיכיאטרים כמו תומאס סאס, שטענו שמכיוון שלא ניתן לאבחן מחלות כמו סכיזופרניה על ידי בדיקות הדמיה או בעזרת נתיחה שלאחר המוות, הרי שלא מדובר במחלה אמיתית. הבעיה כמובן שמחלה לא מוגדרת אם ניתן לאבחן אותה בנתיחה או בבדיקת דם אלא לפי התסמינים והסימפטומים שלה. מחלת הפרקינסון הוגדרה ואובחנה שנים רבות לפני שהיו כלים להבין את הפתופיסיולוגיה של המחלה.  גם כיום יש מחלות רבות בתחומים אחרים שמאובחנות בעזרת אלימינציה ותסמינים, כמו לדוגמא מיגרנות, פיברומיאלגיה ואפילו שלבים של ALS. ההגדרה של מחלות רבות נקבעת באמצעות הגדרות סובייקטיביות, כמו לדוגמא יתר לחץ דם. אבל יותר מכל זה, הטענה שפסיכיאטרים חושבים שמחלות נפש הן  רק 'בעיה ביוכמית במוח' היא טענה שמשתמשים בה מתנגדי הפסיכיאטריה, למרות שאין כמעט פסיכיאטר אחד שחושב שככה.

למרות שאפשר להסביר מחלות נפש רק בעזרת הגדרות שהן פסיכולוגיות או חברתיות לחלוטין, אין בכלל ספק שהתערבויות תרופתיות או ביולוגיות (גם ECT או TMS זו התערבות ביולוגית) מהוות כלי מאד אפקטיבי בהתמודדות עם מצבים נפשיים קשים. לי לפחות, אין גם ספק שיש רישום יתר של תרופות פסיכיאטריות וגם שימוש לא נכון בתכשירים פסיכיאטריים, כמו לדוגמא במצבים של חרדה ודיכאון קלים או בטיפול בהפרעות אישיות. אבל באותה נשימה אפשר לומר שאם נותנים טיפול תרופתי פסיכיאטרי בצורה נכונה ושקולה, הן שוות בטיבן (ולפעמים אפילו יותר) לטיפול במחלות אחרות.

כל יום, אנשי מקצוע שמטפלים באנשים הסובלים ממחלות נפש רואים כיצד טיפול תרופתי משפר את החיים של המטופלים שלהם. אנשים שבעבר הלא רחוק לא יכלו לקבל שום טיפול. צריך להיות ביקורתיים כלפי מינוני יתר, כלפי טיפול שהוא רק תרופתי, אפילו כלפי תרופות שעושות יותר תופעות לוואי מתועלת. אבל לטעון שאין מקום לטיפול תרופתי משמעותולמנוע מאנשים טיפול שיכול להטיב את החיים שלהם ופעמים רבות גם להציל את החיים שלהם.

לכן, כשמישהו אומר לי שהתרופות הפסיכיאטריות רק גורמות נזק, אני בטוח שהוא חושב על עצמו ועל האינטרסים שלו – אבל לא על אנשים שמתמודדים עם מחלות נפש. בריאות טובה איננה עניין של כן או לא תרופות, אלא של כלים שונים שיכולים לשפר את אותה הבריאות.

בריאות טובה איננה עניין של כן או לא תרופות, אלא של כלים שונים שיכולים לשפר את אותה הבריאות.

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

קבלו עדכונים במייל

מחשבות של אחרים

אתר: יש אתרים התאבדויות אומנם באנגלית אבל נגישים. FORUM SUICIDE חיפוש קצר יעלה מספר אתרים כאלה זה לא הבעיה הבעיה היא...

מרים: רצתי לשאול כמה זמן לוקח לסרנדה להשפיע למרות שכבר שנה וחצי לקחתי ציפרלקס 30 מ"ג

אני: הבן המתבגר שלי אומר לי כבר חודשים שהבגרות היא פאסה, שאפשר לקבל ידע רלוונטי באפיקים אחרים, שהחומר והשיטות כבר לא...

התקף פסיכוטי: התחלתי לעשן בגיל 14 בגיל 16 הפכתי את המנהג לקבוע כמה פעמים ביום ליפני בית ספר אחרי בית ספר אחר צהוריים...

חופית: היי שמי חופית אחות לאח המאובחן במאניה דיפרסיה מזה 10 שנים לצערי עדיין לא נמצא טיפול המתאים לו וניסינו באמת הכל...

אני: אשמח אם תרחיב על הספר/סרט " הנס של סוזנה"

אני: אומנם הילדים שלי כבר לא ממש קטנים אבל היו פעם….מה שהיה נכון פעם נכון גם לעכשיו ומה שהיה נכון עם מטחי...

ע: מחזק. תודה

תגובות

תגובה אחת לרשימה ”להגנת הפסיכיאטריה הביולוגית“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת עידו:

    תגובה לאחר שיחה עם פסיכולוג:

    התמונה המצוירת בפוסט היא שלפני שהיו תרופות מצבם של בעלי הפרעות נפשיות היה הרבה יותר גרוע. ולגבי פסיכוטים לא היה מה לעשות איתם למעט לסגור אותם ולחכות שמצבם יחלוף. אבל כל התזה בספרו של ויטאקר "אנטומיה של מגפה" היא שלפני התרופות המצב היה טוב יותר. הדיכאון הייתה הפרעה אפיזודית, ההישנויות היו פחותות, התוצאות ארוכות הטווח של הסובלים ממאניה היו טובות למדי. לגבי פסיכוזה 62% מהפסיכוטיים שעברו אירוע ראשון ואושפזו שוחררו תוך 12 חודשים אחרי 3 שנים 73% חיו מחוץ לבתי החולים. במחקר אחר 85% שוחררו תוך 5 שנים ושש שנים לאחר האשפוז הראשון 70% חיו בהצלחה בקהילה. רוב המאושפזים בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים חזרו לקהילה תוך 12 חודשים אחרי שלוש שנים מדובר ב- 75% מבעלי ההפרעה ורק 20% נזקקו לאשפוז ממושך.

    דיויד הילי מרצה לפסיכיאטריה פרסם בתחום ההיסטוריה של הפסיכיאטריה. הוא השווה בין התוצאות של מטופלים בצפון ויילס לפני מאה שנה לבין מטופלים באותו אזור היום היקף האוכלוסיה לא השתנה בין השנים 1894-1896 רק 45 אושפזו מדי שנה וכל עוד לא חילו במחלה זיהומית הם השתחררו תוך שלושה חודשים עד שנה. אצל 50% חלה החלמה מלאה ואצל 30% נמצא שיפור הרוב המוחלט של מאושפזים בהתקף ראשון לא חזרו לאשפוז נוסף. זה נכון גם לפסיכוטיים. לעומת זאת התוצאות ב- 1996 היו פי 12 מאושפזים האשפוזים היו יותר קצרים אך יותר תכופים (הדלת המסתובבת).

    הטיעון של וויטאקר בספרו הוא לגבי העלייה של בעלי הנכות הפסיכיאטרית ועלייה במספר האשפוזים בתקופת הטיפול התרופתי.

    לפני עידן התרופות היו מוסדות חמלה בהם קיבלו מיטה, היה עידוד לפעילות, ניהלו רישום מדויק לגבי משך השהייה והחלמה ונמצאו שיעורי החלמה גבוהים.

    ניתוחי מוח שלא נתנו ממש פתרון זה לשון המעטה. הם היו מאוד רעים והכניסו בני אדם למצב של צמח.

    מצד שני עם השנים לא פותחו רק תרופות אלא גם פותחו שיטות טיפול פסיכו-סוציאליות חדשות. למשל סוטריה ומה שנקרא בישראל בתים מאזנים. למשל הדיאלוג הפתוח שפותח בלפלנד. לפני עידן התרופות גם לא היה טיפול ב- CBT

    יש לציין כי אין זה נכון להציג את הביקורת על הפסיכיאטריה הביולוגית כהתנגדות מוחלטת לתרופות. מבין המובילים באסכולה הביקורתית יש הטוענים שתרופות צריכות להיות רק מוצא אחרון, יש הטוענים שצריך להפחית את רישום התרופות משמעותית אך להשאיר אותן בארגז הכלים. לא בהכרח לא טוב שלא פותחו תרופות, אלא לא טוב השימוש המופרז שנעשה בהן.

    לגבי מחלות טענת הפסיכולוג היא שאמנם אין צורך לדעת את הפתופיזיולוגיה במלואה, אבל לפחות יש לדעת את חלקה על מנת שהדבר ייחשב למחלה. מחלה מוגדרת כקשר בין פגם גופני לסימפטומים. אם לא ידוע על קשר כזה אז לא מדובר כרגע במחלה. אם נניח לא היה ידוע מה גורם להתקפי לב, אז התקף לב לא היה נחשב מחלה. התקף לב הוא שורה של סימפטומים. אם לא היה ידוע מה גורם לכך, אז התקף לב היה נחשב למצוקה גופנית אבל לא למחלה. הדגש הוא על "כרגע" כי טענה שסימפטומים כלשהם אינם מחלה זו טענה טנטטיבית. יכול להיות שביום מן הימים בעתיד, נגלה את הפגם הגופני שגורם לסימפטום. אם נגלה אז הדבר ייחשב למחלה. כל עוד לא התגלה הדבר, זו כרגע לא מחלה. אם זה לא התגלה לא ברור האם מה שגורם לכך הוא פגם גופני? אולי גורם לכך פגם נפשי?

    הפסיכולוג לא רק לא מתרשם שהמצב הוא שאין פסיכיאטר שחושב שהפרעות נפשיות הן בעיה ביוכימית במוח, אלא שהוא מתרשם שהרוב חושבים ככה. למעשה התמיכה בטיפול התרופתי באינטנסיביות הנוכחית מבוססת על הנחה זאת, כי אם היו חושבים שגורמים פסיכו סוציאליים הם גורמים משמעותיים באטיולוגיה, זה לא היה יכול להסביר את העדיפות הגבוהה שנותנים לטיפול התרופתי. נכון שאפשר להצדיק תרופות רק בהתבסס על הקורלציה בין תרופות לבין שיפור אבל זה לא מה שרוב הפסיכיאטרים עושים. הרוב מצדיקים תרופות על בסיס הטענה שהן מתקנות חוסר איזון ביוכימי שעומד בבסיס ההפרעה.

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.