כללים להתנהגות אנשי טיפול במדיה החברתית
לפייסבוק כבר יש 500 מליון משתתפים. לטוויטר יש כמעט 100 מליון. ככל שיש יותר משתמשים המדיה החברתית הופכת לחלק טבעי בחיים שלנו. גם אם זה עדיין לא הפך להיות חלק מהממסד הטיפולי הרשמי (רשימה בנושא בקרוב), אין ספק שרבים מאנשי הטיפול – רופאים, צוות סיעודי, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, כולם משתתפים ברמת מעורבות זו או אחרת ברשתות החברתיות. כמו שכולם משתמשים באינטרנט, בעתיד כולם ישתמשו בפונקציות חברתיות.
לכל האנשים האלו יש גם חיים פרטיים וגם חיים ציבוריים שבהם הם במגע עם מטופלים שונים. ככל שאתה 'נכנס' יותר לתוך הסצנה החברתית, אנשים כותבים יותר, משתפים יותר וחושבים על הפעולות שלהם פחות. כשפעולות הופכות להיות לא מודעות, אנחנו לא מפעילים פילטרים לפני שאנחנו עושים אותן. במצבים כאלו, אני לא בטוח שאנחנו מספיק מודעים למשמעות של הפעולות שלנו ברשתות החברתיות, ולהשלכות שיכולות להיות להם עלינו ועל אחרים.
הנה הצעה שלי לכללי התנהגות עבור פסיכולוגים ופסיכיאטרים (וגם כל שאר המטפלים) שמשתתפים בצורה כלשהי במדיה החברתית:
אין דבר כזה אנונימיות ופרטיות.
אנשים באופן כללי שוכחים שבאינטרנט, בניגוד לעולם שאינו דיגיטלי, כל פעולה שאנחנו עושים, כל מייל, כל תגובה, כל תמונה כל דבר בעצם מתועד ונרשם. אנשי מקצוע הם אנשים כמו כולם ולכן הם שוכחים את העובדה הזו למרות שהם נמצאים בסיכון גבוה יותר. הסיבה היא שאנשים משתמשים ברשת כדי לספר על דברים שקורים להם, ומכיוון שרופאים ופסיכולוגים עובדים עם אנשים, הם מדווחים על אנשים ודברים שהם ראו. אנחנו לא נכתוב בפייסבוק שום דבר על חשבון הבנק שלנו, אבל לפעמים פסיכולוגים רושמים על אירועים שהיו להם עם מטופלים או חוויות מהמחלקה, וגם אם הם לא מציינים שמות מטופלים מסוגלים לזהות את עצמם בסיפור. לפעמים המטופל יזהה את עצמו בטעות, וזה יכול להוביל אותו להתלונן עליכם במקרה הגרוע או להעלות את הנושא בטיפול איתכם ואז תאלצו להתמודד עם אירוע שלא תכננתם בכלל להכנס אליו. לכן כדאי לפסיכולוגים או פסיכיאטרים להשתמש בהגדרות פרטיות מגבילות ברשתות חברתיות.
פרטי או מקצועי
בניגוד למה שאולי רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים חושבים, שאר העולם לא מסתכל עלינו כעל עוד סתם חברים שלהם בפייסבוק או בטוויטר. אנשים תמיד יסתכלו עלינו בפריזמה של המקצוע שלנו. לכן גם כשאנחנו בחשבון האישי שלנו בפייסבוק הפסיכולוג חייב להתנהג במקצועיות, וגם כשהוא כותב טוויטים הרופא חייב לזכור שהוא רופא. בשנה שעברה באנגליה, 7 אנשי צוות רפואי בבית חולים הושעו מתפקידם לאחר שהשתתפות במשחק פייסבוק שבו הם צילמו את עצמם שוכבים (לא סקס)בכל מני מקומות כמו מכשיר MRI, על מיטות חולה וכדומה. ועדת הבדיקה מצאה שאותם אנשי צוות חרגו מכללי בטיחות, אתיקה ואפילו מכללי מניעת זיהומים. במקרה אחר אחות הושעתה לאחר שהעלתה לחשבון הפייסבוק שלה תמונות של ניתוחים שבהם השתתפה, מלי לקבל רשות מהמנותחים.
בכל המקרים הטכנולוגיה שהיא כל כך זמינה מאפשרת לנו בקלות ולפעמים בלי מחשבה נוספת לחרוג מכללי התנהגות שלא היינו מרשים לעצמנו לחרוג מהם. טלפון סלולרי באמצע מחלקה מאפשר לנו לעדכן את הפייסבוק שלנו באמצע יום עבודה. אפשר לעדכן את הטוויטר בעשר דקות שיש לכם בין פגישות פסיכותרפיה. התוצאה היא שמה שהיה פעם פרטי הופך היום בקלות לחשוף לציבור ולכן כולם צריכים לזכור שהם צריכים להתנהג לפי אמות המידה המקצועיות גם כשהם משתמשים בחשבון הפרטי שלהם. קצת מבאס אבל יותר בטוח.
גבולות לא ברורים.
כלל היסוד בהשתתפות ברשתות חברתיות הוא שמה שאנחנו לא רוצים שיגיע לידיעת מטופלים או אנשי מקצוע אחרים לא צריך להכתב בשום מקום ברשת. המטופלים שלכם יכולים להיות מוגדרים בפייסבוק כחברים של החברים או לקרוא מה שאתם כותבים בבלוג שלכם. אם אתם מודעים לעובדה הזו, ואתם משתתפים ברשתות חברתיות כשאתם מודעים אליה, הסיכוי שיקרה משהו שתצטערו עליו יורד בצורה משמעותית.
האם קרו גם לכם מקרים שבהם הזהות המקצועית שלכם התנגשה בחיים הפרטיים ברשת?
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
7 תגובות לרשימה ”כללים להתנהגות אנשי טיפול במדיה החברתית“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שני, 30 באוגוסט 2010 בשעה 11:08
כמו שכבר דיברנו פה פעם, זו הליכה על חבל כל כך דק.
מצד אחד גם איש מקצוע הוא אדם, מאידך עבור המטופלים שלנו אנחנו יצורים שלא יכול להיות שיש להם בעיות/ קשיים/ אכזבות…
זהות פיקטיבית היא פתרון לא רע, אני עוד חושבת על זה.
יום שני, 30 באוגוסט 2010 בשעה 22:26
כיצד באמת ניתן לומר שקיימת הפרדה מלאה ? הרי הגלישה ברשת ובמיוחד במדיה החברתית, קצת מעבירה אותנו מהחיים האמיתיים לחיים הוירטואלים בלי באמת לעשות סוויץ'.
יום שישי, 03 בספטמבר 2010 בשעה 12:03
[…] לוינסקי כתב השבוע על אנשי הטיפול – רופאים, צוות סיעודי, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, והשתתפ… כמו שכולם משתמשים באינטרנט, בעתיד כולם ישתמשו […]
יום חמישי, 16 בספטמבר 2010 בשעה 23:05
בלוגיק – צטוט כ"כ מתאים !
יום שני, 18 באוקטובר 2010 בשעה 11:48
אין הפרדה בין החיים המקצועיים לחיים הפרטיים של מטפל, גם אם המטפל רוצה הוא לא יכול להפריד ב-100% לכן כינוי שונה מהשם האמיתי יכול להיות פיתרון או לא לדבר על מטופלים גם לא בעילום שם. גם לדבר על עצמך זו בעיה כי לא תמיד המטפל ירצה שמטופלים ידעו עליו פרטים אישיים, ברשת אנחנו חשופים וצריך לחשוב לפני שעושים דברים
יום שני, 25 באוקטובר 2010 בשעה 21:49
איזו הפרדה ? נו באמת. מטפל הוא בן אדם, לא מכונה.
יום שישי, 12 בפברואר 2021 בשעה 0:12
נכון להגיד שאין אפשרות לחמוק מהמדיה החברתית, אבל אני מאמי שכל אחד שמגיע לאיש מקצוע, הוא יודע היטב שמדובר גם על שלו יש את אורח החיים והדברים שלו, אין זה אומר שצריך לשלול אותם מאיש מקצוע, נכון שהוא צריך לשמור יותר על דיסקריטיות,