שתי חברות ששמנסות לתפוס חמש דקות של שקט בבית קפה עמוס במרכז תל אביב. "מה שלומך" שאלה מיכל את חברתה. רוית לקחה נשימה עמוקה, כזו שנעצרת באמצע החזה, ופלטה את התשובה הכי ישראלית שיש: "סוחבים. את יודעת, מחזיקים את הראש מעל המים".

ענת הסתכלה עליה ואמרה לה בשקט: "סוחבים?זה לא נשמע טוב. את לא נראית כאילו את סוחבת, את נראית כאילו את טובעת. נראה לי שאת צריכה לדבר עם מישהו, אי אפשר להמשיך לחיות במוד הישרדות הזה לנצח".

רוית סיפרה לי את השיחה הזו בפגישה הראשונה שלנו בקליניקה. היא ישבה מולי על הכורסה, אישה מרשימה, מטופחת, שברגע אחד נסדקה והתחילה לבכות. הסיבה לתשובה העגומה שלה לענת הייתה ברורה לה לחלוטין. היא בדיוק חזרה מסוף שבוע מתיש בצפון, שם ניסתה לנהל את הכאוס סביב הטיפול באמא שלה ששוקעת לאט לתוך הדמנציה. היא סיפרה לי שהיא גמורה. לא סתם עייפה של "לא ישנתי מספיק הלילה", אלא תשישות קיומית, פיזית ורגשית. השכחה של אמא שלה, ההתקפות המילוליות, והמריבות האינסופיות עם האחים שלה על מי עושה מה ומתי, השאירו אותה מרוקנת לחלוטין.

אבל זה לא היה רק זה. עד לא מזמן, רוית ובעלה חיו את החלום הישראלי הבורגני ברעננה. אבל עכשיו, בגיל 56, בדיוק כשהם אמורים היו להתחיל ליהנות מהפירות, הם מצאו את עצמם לכודים במלקחיים של האמצע. מצד אחד הורים מזדקנים וסיעודיים שצריכים הכל, ומצד שני ילדים בני העשרים ומשהו, שמתקשים למצוא את עצמם בשוק העבודה התובעני ועדיין זקוקים לתמיכה כלכלית. תוסיפו לזה את העובדה שהעולם משתנה ורוית מרגישה שצריך להילחם בשיניים כדי לשמור על הרלוונטיות בעבודה, ותקבלו מתכון לבעיה.
"אני מרגישה אשמה כשאני לא אצל אמא שלי, ואני מרגישה אשמה שאני לא פנויה לעזור לילדים שלי להתייצב", היא אמרה. "אני חושבת שאני צריכה כדורים רק כדי לשרוד את היום".

הסיפור של רוית הוא לא ייחודי. אנחנו פוגשים סיפורים דומים בכל יום. הטיפול בהורים מזדקנים הוא משימה שוחקת שמעוררת תחושות אשמה וחונקת. דרישות העבודה שלא נגמרות גם כשאנחנו בבית, הפחד הכלכלי התמידי, משברים זוגיים, מחלות כרוניות, או סתם הניסיון הנואש לג'נגל בין עבודה, משפחה, בית וקצת שפיות. כל אלו הם מצבים שמובילים לתחושת הצפה. אבל השאלה הגדולה שמרחפת מעל כל זה היא תמיד אותה שאלה: האם זה "רק" לחץ, או שמא גלשנו למחוזות הדיכאון?

רק סיר לחץ?

קל מאוד לטעות. כשהלחצים מצטברים המחשבה הראשונה היא שאנחנו בדיכאון. במצב כזה, נוגדי דיכאון נראים כמו פתרון קסם מפתה מאוד למי שחווה את העייפות הפיזית, הרגשית והמנטלית של החיים המודרניים. אבל איך באמת יודעים מתי זו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי ומתי דיכאון קליני שדורש טיפול? האמת היא שמדובר בקו דק מאוד, ולעיתים מתעתע. סטרס יכול להוביל לדיכאון, ולפעמים זה בדיוק מה שקורה אם לא נוקטים בצעדים אקטיביים לשמירה על הנפש.

אני יודע מה כולם חושבים. כשאני מדבר על "לשמור על הנפש" אנחנו מגלגלים עיניים. למי יש זמן למדיטציה, יוגה, תזונה מאוזנת או "זמן איכות" כשהחיים בוערים? אבל האמת המעצבנת היא שדווקא הפעולות ה"בנאליות" האלה כמו מוזיקה באוזניות, הליכה קצרה, שנ"צ גנוב של עשרים דקות, או ארוחת ערב עם חברים שלא קשורים לעבודה הן אלו שעושות את ההבדל. אלו לא מותרות, אלו הבלמים שלכם. הפעולות האלו שומרות על מצב הרוח רגוע ומאפשרות למוח שלנו 'לנשום'.

תירוצים יש כמו מכסים לסיר

הבעיה היא שרבים מאיתנו מתעלמים מסימני הלחץ והמחיר הוא גבוה. כולנו אלופים בלתת תירוצים. ברור שיש סיבה למה הפתיל שלכם קצר יותר לאחרונה, או למה אתם מתקשים להתרכז בעבודה או למה אתם בוהים בטלפון כשחברים מדברים איתכם.
אתם הרי מחזיקים עשרה כדורים באוויר בו זמנית, אז להרגיש לחוץ זו תגובה נורמלית לחלוטין. גם חוויות של אובדן ואבל יכולות להוביל לתחושת לחץ עצומה. לאבד אדם קרוב או לראות בן זוג סובל מכאב אלו גורמי דחק ברורים. אבל כשמזניחים את הסימנים האלה, אנחנו מסתכנים בכך שהמצב יסלים. נוצרת עננה שחורה של שליליות שמשתלטת על הכל.

האבחנה של דיכאון, בניגוד ל"סתם באסה", מבוססת על שילוב של תסמינים רגשיים, קוגניטיביים ופיזיים. בנקודה הזו, אתם חווים תגובה ביולוגית לגורמי הלחץ הסביבתיים. רק כאן נכנס לתמונה האפשרות הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי. המטרה של התרופות היא לא "לסמם" אתכם או להפוך אתכם לאדישים, אלא להוריד את העוצמה של הכאב והחרדה. התרופות יכולות לעזור לכם לקבל החלטות בצורה רגועה יותר ופשוט לחזור לישון ולאכול כמו בני אדם. כשהבסיס מתייצב פתאום יש כוח לשלב את אותן המלצות "גוף-נפש" שהזכרתי קודם. אבל אם תפסתם את עצמכם קודם, סביר שכלל לא תזדקקו לסיוע תרופתי.

לפנות לעזרה רגשית זה סימן של כוח ולא של חולשה. אנחנו חיים בחברה שדורשת מאיתנו להיות גיבורי-על, אבל גם גיבורי-על צריכים לפעמים מנוחה ותמיכה. בין אם אתם חווים סטרס קיצוני או דיכאון קליני, יש כל סיבה שבעולם לצפות שתצליחו למצוא את הכלים להתגבר ולהרגיש טוב יותר. קביעת פגישת ייעוץ עם פסיכיאטר או איש מקצוע אחר בתחום בריאות הנפש תיתן לכם תמונת מצב ברורה וכלים אמיתיים. ומעל לכל, היא יכולה לאפשר בכם לחזור ולצפות לעתיד.