עד כמה התקשורת צריכה לעסוק בעולם בריאות הנפש בכלל ובפסיכיאטריה בפרט? בחודשים האחרונים יש עליה בעיסוק של ערוצי תקשורת שונים במה שקורה בעולם בריאות הנפש, וחלק מהדברים שמדברים עליהם נשמעים ממש בעייתיים.
ישנן הרבה טעויות חשיבה בנוגע להפרעות שינה. אנשים חושבים שהפרעות שינה זה דבר רגיל. אנשים חושבים שתרופות שינה הן הפתרון הטוב ביותר להפרעות שינה. אבל יש הרבה דרכים טובות להתמודד עם בעיות שינה.
אנחנו אוהבים הגדרות. הם שמאלנים ואנחנו ימנים. הם אשכנזים ואנחנו ספרדים. הם מקובלים, מגניבים ואנחנו עוד יותר. לתיוג יש תפקיד חברתי חשוב. התיוג עוזר לנו להסתדר במרחב. להרגיש שייכים למשהו, לבדל את עצמנו ממשהו אחר ולהרגיש בטוחים.
אם הרפורמה בבריאות הנפש היא הזדמנות, איך אפשר לעצב את המפגש בין רפואת משפחה לפסיכיאטריה כך שהמטופלים ירוויחו עוד משהו?
החודש פורסמה המהדורה החמישית של ה DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי והעולם של בריאות הנפש כמרקחה. רבים חושבים שהוא לא טוב, אבל אני חושב קצת אחרת.
שאדם הולך לרופא, הוא לא מצפה שהשכנים, בני המשפחה או גופים אחרים יקבלו מידע על מצבו הרפואי בלי רשותו המפורשת. קוראים לזה סודיות רפואית והיא נועדה לשמור על פרטיות המטופל, ולאפשר החלפת מידע בטוחה. אך מה קורה כשגורמים זרים מתחילים לדרוש מאיתנו לותר על פרטיותנו?