אנחנו אוהבים הגדרות. הם שמאלנים ואנחנו ימנים. הם אשכנזים ואנחנו ספרדים. הם מקובלים, מגניבים ואנחנו עוד יותר. לתיוג יש תפקיד חברתי חשוב. התיוג עוזר לנו להסתדר במרחב. להרגיש שייכים למשהו, לבדל את עצמנו ממשהו אחר ולהרגיש בטוחים.
אם הרפורמה בבריאות הנפש היא הזדמנות, איך אפשר לעצב את המפגש בין רפואת משפחה לפסיכיאטריה כך שהמטופלים ירוויחו עוד משהו?
החודש פורסמה המהדורה החמישית של ה DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי והעולם של בריאות הנפש כמרקחה. רבים חושבים שהוא לא טוב, אבל אני חושב קצת אחרת.
שאדם הולך לרופא, הוא לא מצפה שהשכנים, בני המשפחה או גופים אחרים יקבלו מידע על מצבו הרפואי בלי רשותו המפורשת. קוראים לזה סודיות רפואית והיא נועדה לשמור על פרטיות המטופל, ולאפשר החלפת מידע בטוחה. אך מה קורה כשגורמים זרים מתחילים לדרוש מאיתנו לותר על פרטיותנו?
יש אנשים שעסוקים במחשבות על הבריאות שלהם. מטבע הדברים, חלק גדול מאנשים אלו גם עסוקים במחשבות על תרופות ועל תופעות הלוואי שלהן. לפעמים כדי להמנע מתופעות לוואי, אנשים לוקחים חומרים 'טבעיים' שלא הוכחה היעילות שלהן. האם תופעות הלוואי של התרופות הן בכלל תופעות לוואי אמיתיות?
על המלחמה המתקיימת נגד התרופות, על פופוליזם ועל כשלון הקונספציה ובעיקר, מה אפשר לעשות כדי שכל זה יתנהל אחרת?