אתמול בלילה, בעוד חלק מאוכלוסיית ישראל מתנמנמת מול עוד פרק מליון ואחד בהשרדות, התקיימה הפגנה בתל אביב. הפגנת שנה למחאה החברתית, רק שהפעם הגיעו להפגנה לא מאות אלפים אלא עשרות אלפים בקושי. אבל הפעם קרה משהו אחר: היאוש גרם לאיש אחד להצית את עצמו.
העיתונים מדווחים שבימים הקרובים סגן שר הבריאות יחתום סוף סוף על צו המורה על ביצוע רפורמה בבריאות הנפש, פעולה קטנה שתביא סוף לסאגה מיותרת שנמשכת כבר 17 שנה ולכאורה תגרום למהפכה בשירותי בריאות הנפש במדינת ישראל. אבל המציאות כמובן הרבה יותר מורכבת ובתוך הרפורמה מסתתר לו גול עצמי קטן.
חיכיתי בכוונה לפני שישבתי לכתוב על "פרשת האח הגדול והכדורים הפסיכיאטרים". הסיבה לכך היא שכולנו צריכים לזכור שיש כאן מגוון שלם של אינטרסים שמתנהלים מאחורי הפרשה הזו ואין לרובנו את כל המידע הרלוונטי לגבי השאלה מי צודק ומי לא בויכוח. אבל יש כמה דברים שאפשר לומר גם בלי לדעת את כל הפרטים.
מאות מתמחים התפטרו והמדינה נאבקת בהם בלי להקשיב לטענות שלהם. מחשבות בעקבות שביתת הרופאים על מערכת הבריאות הישראלית. או: למה גם אם המתמחים לא יתפטרו כל הציבור הפסיד
יש משהו שהאינטרנט עשה לסודיות בכלל, ולא רק לסודיות הרפואית: האינטרנט שינה את הדרך בה בעלי מקצוע חולקים מידע אחד עם השני ומתייעצים. בין היתר,מטופלים הגיעו למצב בו הם מבקשים ייעוץ אנונימי למחצה ממומחים בפורומים; כך, למשל, בפורום "תמיכה נפשית למבוגרים" באתר תפוז חולקים מבוגרים רבים את תסכוליהם, תוך ששם המשתמש שלהם מופיע לצדם. פעמים רבות עושים הם זאת כיוון שהם מוותרים מראש על הפרטיות, אך השאלה היא האם בכלל במצב כזה ראוי שהתשובה תהיה פומבית.
על google, גבולות, פרטיות, ועל איך אפשר להפוך את גוגל פלוס לרשת חברתית בעלת משמעות אמיתית עבורנו.