אחת השאלות הנפוצות בפורומים הפסיכיאטרים ואפילו בבלוג הזה היא של בני משפחה מודאגים שמנסים בדרכים שונות להביא את בן משפחתם לראות פסיכיאטר כדי שיקבל טיפול מתאים, ולא מצליחים.
הבעיה מתחילה כשבן המשפחה (או החבר) מסרב מסיבות שונות לראות בכלל איש מקצוע. בני המשפחה המודאגים לרוב לא יודעים כיצד לסייע והם נאלצים לראותו איך מצבו נשאר גרוע או אפילו מתדרדר.
החיים בעידן המודרני גורמים לנו לרצות להיות מחוברים ומקושרים ללא הפסקה. ככל שאנחנו מחוברים יותר אנחנו מפחדים להתנתק, אם לרגע אנחנו מתנתקים אנחנו חווים עצבנות ואי שקט. החיבור נועד לעזור לנו להיות יעילים יותר, תקשורתיים יותר, מעודכנים יותר, אבל פעמים רבות החיבור הבלתי פוסק גורם לאנשים להיות עמוסים יותר, מבולבלים יותר, מוסחים יותר ומוצפים. כמובן שכל זה משפיע על התפקוד שלנו במערכות יחסים ועל רמת הלחץ שבה אנו פועלים.
שאלת השאלות שמעניינת כל אדם שלוקח טיפול פסיכיאטרי תרופתי היא מתי אני יכול להפסיק את התרופות ואיך אני מחליט שהגיע הזמן להפסיק
הפרעה דו-קוטבית (הפרעה ביפולרית או מאניה-דיפרסיה) היא בעיה משמעותית . הריון הוא אירוע משמעותי בחייה של כל אישה, ולכן אם אשה סובלת מהפרעה ביפולרית היא צריכה להערך מראש לאפשרות של כניסה להריון על מנת לשמור על יציבות המצב הנפשי שלה ועל העובר.
בשבועות האחרונים ישנה התעוררות חולפת של כתבות בערוצי מדיה שונים בנושא טיפול נפשי ברשת. אחת הסיבות להתעוררות הזו (אני מניח) היא פעילותם הנמרצת של מערך יחסי הציבור של שיבא, בעקבות המרפאה החדשה שפתחנו לטיפול נפשי מקוון. אבל הדיווח לצערי נוטה לעסוק בחלקים הפופולריים יותר והפיקנטים של הטיפול ופחות בפוטנציאל של טיפול נפשי מקוון להיות גורם מדרבן עבור כל תחום הטיפול.
אחד מהטרנדים שעדיים חמים בשני העשורים האחרונים בעולם הרפואה הוא הכנסת מערכות מחשוב שתפקידן לעזור בתיעוד וברישום של הטיפול ולסייע בקבלת החלטות באמצעות הצפת מידע אמין וידידותי לרופא. הרעיון הבסיסי נכון וחשוב. הביצוע – הולך ומסתבך עם השנים.