ביקורות על מטפלים ברחבי האינטרנט (פוסט אורח) | פסיכיאטר ברשת

ביקורות על מטפלים ברחבי האינטרנט (פוסט אורח)

כחלק משינוי שאני עורך כאן, ביקשתי מכמה אנשים לכתוב רשימות בנושאים המשיקים לעולם הטיפול והטכנולוגיה. הראשון הוא עו"ד יהונתן קלינגר אשר ביקשתי ממנו לחוות את דעתו בכמה נושאים הקשורים במפגש טיפול-טכנולוגיה-משפט והרשימות שלו יפורסמו כאן בשבועות הקרובים, בין רשימות שלי.

על כתיבת ביקורת בנושא הרופא / הפסיכולוג המטפל ברחבי הרשת.

0.
ביקורת היא תמיד נושא בעייתי וקשה כאשר היא קשורה בשמו הטוב של אדם. ברוב המקרים, הצגה חד-צדדית של ביקורת עשויה לגרום לנזקים בלתי הפיכים ולהביא לכך שפרנסתו של אדם תפגע בצורה משמעותית בגלל טרנד חולף ברשת. כך, לדוגמא, בשנת 2008 גררה כתבה על מוכר פיצה שהתנכל לילד אוטיסט מחאה חסרת פשר על אותה פיצריה שכלל לא היתה מוכרת עד לאותו הרגע, והביאה לזעם, חרם ומחאה נגד אותה פיצריה. ביקורות אחרות, לגיטימיות יותר או פחות, מתפרסמות באתרים שמיועדים לאפשר ביקורת על נושאים ספציפיים, החל מרופאים, מוסכים, תקליטנים לחתונה ועוד. בפרסום של ביקורות ברשת יש יתרונות מובהקים לצרכן: הוא יכול לחפש את שמו של בעל המקצוע, לקרוא מה אחרים אמרו על כך ולדעת יותר. לכותב הביקורת יש עוד לא מעט יתרונות: מאז 2010 הוא נהנה מכך שאם הוא כותב את הביקורת בצורה אנונימית אין דרך פרוצדוראלית לחשוף אותו (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק).

1.
מנגד, המבוקר לא תמיד יכול לעצור את זרם התגובות ולהשתלט על המידע. מעבר לכך, טיפול בסוגיה כזו דורשת מאמץ מתמד מצד נושא הביקורת* וניטור מתמד של הכתוב עליו ברשתות חברתיות, פורומים ואתרי אינטרנט. לאחרונה, רופאים מסוימים מאסו בפרקטיקה זו והחליטו לאמץ שיטה סדורה יותר להשתקת ביקורות שליליות. יותר ויותר רופאים מבקשים ממטופליהם לחתום על טופס סודיות שקובע כי לא הרופא הוא שחב בסודיות כלפי הלקוח, אלא הלקוח חב בסודיות גם כלפי הרופא, וכי כל דיווח על עצם הטיפול הרפואי יהיה קניינו הבלעדי של הרופא. חתימה מסוג זה תאפשר, לאחר מכן, לרופאים, לפנות לאתרי ביקורת ולהסיר ביקורות לא כיוון שיש בהן לשון הרע כלפי הרופא אלא כיוון שזכויות היוצרים בביקורת שייכת לרופא.

2.
יש מן הפסול בשיטה מסיבות רבות: בין היתר, הסודיות הרפואית היא של המטופל ולא של המטפל (סעיף 49 לפקודת הראיות). החתמה על טפסי סודיות כתנאי לקבלת שירות רפואי יכולה להיות פגיעה בחובות האמונים של הרופאים לפי השבועה ההיפוקרטית, היא יכולה להחשב כמניעה ממתן שירות וכפגיעה בזכויות צרכניות. לדוגמא, סעיף 7 לחוק זכויות החולה קובע כי למטופל יש זכות לקבל דעה נוספת; הסכמה כי דעתו של הרופא היא חסויה ואסור לקבל דעה נוספת עשויה להפר זכות זו ולהיות פסולה חוקתית. כך גם עשוי ההסכם לפגוע בזכות הצרכנית של מטופל לכתוב ביקורת, שמוגנת הן תחת סעיף 19 לחוק זכויות יוצרים והן תחת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

4.
אם כך, יש פרקטיקה בעייתית, פסולה ולא ניתנת לאכיפה; מדוע לא ניתנת לאכיפה? הרי כל אדם יכול לכתוב ביקורת אנונימית על רופא X; לאחר מכן, יבוא הרופא ויטען כי לו זכויות היוצרים והסוד המסחרי ולכן יש להסיר את הביקורת. יבוא כותב הביקורת ויטען כי הוא מעולם לא חתם על הסכם כגון דא והוא מעולם לא היה מטופל: לכן, ההסכם לא חל עליו, והפרסום (הגם שעשוי להיות לשון הרע) לא בבעלות הרופא. לכן, יש לבחון מהם הפתרונות הפרקטיים לטיפול בביקורת, ולאו דווקא הפתרונות המשפטיים.

5.
במקרה אחד (הפ 541/07 יעקב סבו נ' ידיעות אינטרנט) עלתה השאלה האם לחשוף את זהותו של מפרסם בפורום קריית אונו הטוען כי מועמד לראשות העירייה 'סגר מרפסת'; הדבר היה לפני החלטת בית המשפט העליון בנושא רמי מור שקבעה כי אין פרוצדורה לעשות כן, אלא שבית המשפט מציע שם הסדר מעניין: "מה קל יותר היה מאשר להפנות את הכותב להיתר הבניה, אם היה כזה בידי עו"ד סבו לפני בניית הפרגולה. יש לציין כי עו"ד סבו, על אף שהצהיר בתצהירו (בסעיף 19) כי לא ביצע עבירות בניה, לא הצהיר ולא צירף כל ראיה לפיה היה לו היתר לבניית הפרגולה קודם שבנה אותה. יש לציין כי הכותב לא טען שעו"ד סבו ביצע עבירות בניה באופן כללי, אלא התייחס לבניית פרגולה. מה קל יותר מלהפריך טענה זו? לו כך היה מצהיר ומוכיח, היה ברור יותר כי אכן מדובר בלשון הרע". כלומר, בית המשפט מפנה את נושא הביקורת, המועמד ברשות המקומית, לענות לביקורת לפני שיטען כי מדובר בלשון הרע.

6.
אלא, כיצד הסדר כזה מסתדר עם תקנות הרופאים (פרסומת אסורה) שאוסרות על הרופא שלל פרסומים? התקנות עצמן מדברות על "פרסומת אסורה" ולא מתייחסת לזהות המפרסם. במקרה כזה, התקנות מפנות לפקודת הרופאים [נוסח חדש], שם סעיף 11 קובע כי "רופא מורשה לא יעשה, במישרין או בעקיפין, פרסומת לעיסוקו שיש בה כדי להטעות או שיש בה משום פגיעה בכבוד המקצוע, או שהיא בניגוד לתקנות". מעבר לכך, החוק אף אוסר על מי שאינו רופא לעשות פרסומת זו: "לא יעשה אדם פרסומת לעיסוק ברפואה או לעיסוקו של רופא מורשה, אשר אילו נעשתה בידי רופא מורשה היתה אסורה לפי הוראות סעיף קטן (א)". כך שיכול להיות שכתיבת ביקורת שלילית תהיה עבירה ופרסומת אסורה במיוחד כאשר תקנה 2(1)(ה) לתקנות הפרסומת אוסרת על פרסום "דברי זלזול, השמצה או שלילת כשירותו או ניסיונו של רופא או מטפל אחר".

7.
כלומר, לפי סעיף 55 לפקודת הרופאים, יכול בית משפט לא רק להרשיע בפלילים מי שמפרסם את הפרסום המזלזל ברופא, אלא גם לחלט את הציוד ששימוש לפרסום האסור, ולאפשר הליך פלילי אמיתי נגד כותבי ביקורות שליליות. דומה שההסדר הזה הוא בעייתי וקיצוני מעט כאשר מדובר בכתיבת ביקורת, אלא שבניגוד לדיני לשון הרע, בדיני הפרסומת על פי פקודת הרופאים אין הגנות; כך, לדוגמא, במקרה של אונגרפלד (רעפ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל) דן בית המשפט העליון כיצד להתמודד עם העבירה של "העלבת עובד ציבור" כאשר העלבון היה דברי אמת: "ההגנות הפרושות בחוק איסור לשון הרע, ובהם הגנות אמת הפרסום ותום הלב, הנתונות למי שהוציא לשון הרע על אדם, אינן נתונות למי שמואשם בעבירה של העלבת עובד ציבור. השוני בתכליות ובערכים המוגנים בשני ההסדרים המשפטיים הללו אינו מניח באופן טבעי אפשרות של "ניוד" ההגנות מתחום הסדר המשפטי אחד לתחום הסדר משפטי אחר. לכל הסדר משפטי הווייה משלו, וחיים משל עצמו".

8.
אכן, הדבר הקל יהיה לפתוח בהליכים פליליים נגד ביקורות שליליות; אלא, שהדבר לא יגשים את חירות הביטוי ועוד עשוי להפעיל סנקציות נגד המתלונן על פתיחה בהליכי סרק. אלא, שהפתרון הנכון לביקורת אינו יכול להיות אלא להשתתף בשיח האינטרנטי: לא להחתים על הסכמי סודיות ולא לתבוע בגין ביקורת לגיטימית, כי יכול להיות שבסוף תנצח בפסק הדין, אך כולם ידעו שאתה רמאי, לא מקצועי או נוכל.

 

—————————-

על הכותב: יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע ובעל תואר שני במשפטים ותארים ראשונים במשפטים וממשל, יועץ משפטי עבור חברות היי-טק, אתרי אינטרנט וסטארטאפים. אפשר לקרוא דברים נוספים בבלוג שלו.

 

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

מחשבות של אחרים

שרה: יצאתי עם אדם שהוא adhd..יש לו התפרצויות גם לעג .. אנחנו אוהבים אחד תשני אבל אין סבלנות , חושב תמיד שאני מנסה...

Moran: היי אני לוקחת כבר כשנה לוסטר ואני עכשיו בטיפולי פוריות האם זה יכול להזיק להליך ?

פנינה: לקחתי כ20שנה סרוקסט 20מג עם השפעה מעולה ! ו ואצלכם הפסיק לפעול פניתי לרופא שהתחיל לי עם סרנדה ובני משפחתו חצי...

אלכס: כתבה נכונה לחלוטין! הכי חשוב להיות פתוח מבחינת שיתוף המידע עם המטפל. השקרים הם המנוע של הימשכות המצב הרע.....

עדנה: אני נוטלת מירו 7.5 מ"ג בתוספת לסרוקסט וכל הזמן רדומה. איך אפשר להגיע למעט צלילות מוח? קשה לי לכתוב, לחבר...

ראול: גם למישהו שלחם בצבא ונהרגו לו חברים מול העיינים, והוא נכה בכיסא גלגלים שמשפחתו כבר מתה אחד אחרי השני והוא נותר...

עדן: חייבת התערבות פסיכיאטרית דחופה,זה עלול להגיע למצב של פגיעה עצמית או פגיעה בתינוק חלילה.. בהצלחה.

חנית ג'אגר: וואו בדיוק מה שקורה לי לאחרונה אני פניתי לפסיכיאטרית שלי אחרי 6 שנים של טיפול בסרוקסט והחלטתי לקחת פרוזק...

תגובות

9 תגובות לרשימה ”ביקורות על מטפלים ברחבי האינטרנט (פוסט אורח)“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת ירדן לוינסקי:

    אני חושב שהמצב עוד יותר מסובך כאשר מדובר ביחסי מטפל-מטופל ובעיקר בטיפול פסיכולוגי-פסיכיאטרי. הרי ראשית מדובר בקשר טיפולי בין שני אדם ולא בשירות כמו תיקון מקרר. בשנית, מכיוון שהקשר הזה משפיע על תפיסת ההצלחה/הכשלון של הטיפול על ידי המטופל, כך גם יכולתו של המטפל להשתמש בנימוקים טיפוליים כטיעון נגדי להצלחה או לכשלון היא מוגבלת.
    אם מטופל פונה לטיפול בשאלה של קושי בנפרדות. האם המדד היחיד להצלחה הוא יכולתו להפרד מהאם הסימביוטית או שיש עוד מדדים להצלחה.

  2. מאת אחת ששותקת:

    גם בהינתן מורכבות האינטראקציה בין רופא לחולה, העניין הוא בעיניי יותר בסיסי ופשוט: נותן שירות, לא משנה איזה, שקודם כל ינסה להחתים אותי שאסור לי להתבטא לגבי השירות שנתן לי (ושאני שילמתי עבורו!), הוא נותן שירות שלא אהיה לקוחה שלו, ולא משנה באיזה תחום. זה נותן תחושה שיש דברים בגו ושיש לו מה להסתיר. נותני שירות טובים – שמם הולך לפניהם – והוא הולך בעצמו, לא נוסע בעגלת החוק.

  3. מאת ירדן לוינסקי:

    @אחת ששותקת, אני בהחלט מסכים למה שאמרת, אבל יש גם מצב אחר. אני חושב שלא ניתן לחסום חוקית ביטויי דעה, ואדם שמעשיו טובים אחרים ידברו במקומו.

    מילא מצב אידאלי שבו ניתנת ביקורת חיובית. ומצב אפשרי שבו ניתנת ביקורת שלילית אך תחת הזדהות המבקר כך שאפשר להתייחס לדבריו.
    אך מה עושה רופא אשר מטופל מעביר עליו ביקורת אנונימית, בלי פרטים מזהים על סיבת ונסיבות האירוע שבעטיו המטופל לא מרוצה, ומשמיץ את הרופא בצורה שאין דרך להתמודד איתה: נניח "הרופא הזה נותן שירות גרוע ביותר, הוא קטסטרופה וכל מעשיו איומים ונוראים". הביקורת מופיעה עם שם הרופא וחשופה לכל בחיפוש באינטרנט.
    עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות ותתחיל בתביעה משפטית כנגד דמות אנונימית.

    כלומר, זה שהכח עובר למטופלים זה מצויין, אבל לפעמים הכח הזה הוא אבסולוטי והמטופלים יכולים בקלות רבה לפגוע בשמו הטוב של אדם בלי צורך להוכיח שהם אכן נפגעו.

    השאלה היא איפה נקודת האיזון?

  4. מאת יהונתן קלינגר | ביקורות על רופאים: הסדרים חוקתיים רעים וטובים. ‏ :: Intellect or Insanity‏:

    […] [פורסם במקור אצל ירדן לוינסקי בבלוג] […]

  5. מאת עירא:

    ברור שאם מטופל לא רוצה לחשוף את סיפורו האישי אבל עדיין להזהיר שרופא מסוים לא נתן שירות ראוי, יש כאן שאלה שחייבת מענה. אם לתת דוגמאות מפסיכיאטריה באופן ספציפי – מה יעשה מטופל עם רופא שלא מסתכל על בדיקות הדם שלו פעם בחודש? מה עושים במקרה שהמטפל מוסר למטופל אבחנות על הפרעות קשב או הפרעות אישיות בלי שטיפל קודם בבעיות של דיכאון וחוסר שינה, שיכולות להפיק סימפטומים דומים?

    נתקלתי לצערי בלא מעט מטפלים שמתעלמים לחלוטין מפרוטוקולים, מקומיים או של ה-DSM בכל מה שקשור לאבחון וטיפול, אינם מסכמים מראש תדירות מעקב, או שמבטיחים מעקב ולא מבצעים אותו. יותר ויותר אני שומע על נשים בהריון שהופתעו שהיו צריכות לנהל לעצמן את הטיפול, אבל כשזה מגיע לאדם בדכאון או שאינו בשליטה על חייו מכל סיבה אחרת, לריחת אחריות על הטיפול היא לא אופציה, ולצערי נתקלתי במספר פסיכיאטרית שהבטיחו לנהל את המעקב אחרי המטופלים ועדיין המשיכו לצפות שהמטופל יתקשר אליהם, בזמן שמצבו מתדרדר.

    הזנחות כאלו אין דינן כמו מטופל שהגיע למיון ונשכח מאחורי וילון כלשהוא. אין כאן עילה ברורה לתביעת רשלנות, אבל עדיין יש כאן משבר חמור בהבטחה של המטפל לנהל מעקב ולא לחלק איבחונים שלא לפי הפרוטוקול, מה האופציות שעומדות בפניו?

    לבסוף הערה מנהלתית, אני רואה שאין פה אופציה להרשמה לתגובות בדואל, ואני ממליץ בחום שתוסיף אחת. זה יאפשר לנהל את הדיאלוג כשכולנו מקבלים התראות על כך שבני שיחנו ענו.

  6. מאת ירדן לוינסקי:

    @עירא, אני מסכים איתך באופן כללי. צריך למצוא דרך שמאזן בין אפשרות לביקורת לבין מניעת אפשרות להשמצה חסרת בסיס.
    ספציפית לשאלותיך – זה תלוי אם אכן יש צורך במעקב בדיקות דם, ובנוגע לעניין האבחון, האם אכן נעשתה טעות אבחנתית או שזה עניין של הבדלי פרשנויות שמכאן נובעת אי הסכמה על הטיפול ואופן המעקב?

    באופן כללי אני חושב שגם במצבים של בעיה בתחום בריאות הנפש יש אחריות משותפת על הטיפול. האחריות על המעקב היא לא רק של הרופא אלא גם של המטופל. מדובר בעבודה משותפת וגם אדם עם הפרעת קשב לדוגמא צריך לעשות מאמץ מסויים לזכור שהוא צריך לטפל בעצמו. אם הוא שוכח יש מגוון דרכים להתגבר על הקושי הזה. גם המטפל כמובן צריך להשתתף במאמץ הזה.

  7. מאת עירא:

    נתחיל מזה שיצא לי לשמוע על לא מעט מטפלים שלא מבקשים בכלל לראות בדיקות דם. יש לא מעט אנשים בחוץ עם בעיות ספיגה של ויטמין D או B12 או חומצה פולית ושאר חומרים שמשפיעים על חרדות, שינה, דכאון, וכולי. אני מכיר אנשים שהגיעו למחסור חמור ב-B12 שמצריך זריקות ולא יספיקו שום כדורי מציצה, אחד מהם נתקף פראנויה קשה ולא יצא מהבית מספר חודשים, אבל שלושה מטפלים לא עלו על זה עד שהגיעו בגלל המלצה של חבר (לא איש מקצוע) לאימונולוג שעלה על זה. אבסורד.

    ראיתי מקרים של אנשים שבמקום להשלח לבדיקת צליאק פשוטה שאולי היתה מגלה את הגורם לבעיות הספיגה, פומפמו בתרופות פסיכיאטריות. נתקלתי אף במקרה שבה ניתנה אבחנה של הפרעת קשב לפני שנפתרו בעיות השינה ומקרה אחר שאובחנה הפרעת אישיות בלי שבוטלו קודם השפעות הדיכאון. אבחנות שגויות כאלו קורות הרבה. אני מאמין שלפחות חצי מנוטלי התרופות הפסיכיאטריות אם לא הרבה למעלה מזה, פשוט אובחנו ברשלנות ובעיות היסוד שלהם לעיתים מוזנחות שנים. לשמחתי גם פגשתי מרפאים שידעו לשאול שאלות, לבקש בדיקות דם ספציפיות ולנהל מעקב ראוי, אבל הם ממש לא הרוב. כשמגיעים למטפל שכזה אפשר לחשוב שמדובר ממש בשני זנים שונים של פסיכיאטריה שנלמדת בפקולטות לרפואה. אבל לא, זה ענין של הקפדה ומקצוענות והקשבה למטופל.

    זה אולי קורה בהרבה תחומים אחרים ברפואה, אבל מתוך נסיון אישי וזה של הסובבים אותי, זה יותר מציק בפסיכיאטריה, כי מטופל בדכאון לא מסוגל לקחת את עצמו בידיים, לנהל את הטיפול, לחפש דעה שניה ומטפל אחר (והמחירים גם הם לא מקלים כי קופות החולים פשוט לא משתתפות בגובה ראוי).

    להגיד שהמטופל צריך לנהל בעצמו את הטיפול, במיוחד בשלבים הראשונים של התהליך כשהוא עוד לא מיוצב ובוודאי שאין לו את הידע לאילו סימפטומים להיות קשוב ואילו בדיקות דם לבקש מרופא המשפחה (גם הורמונליות ואחרות, לא רק תפקודי כבד בשביל התרופות הפסיכיאטריות) – להגיד לחולה כזה לנהל בעצמו את הטיפול, או להניח לו להבין לבד מה הוא צריך לעשות בלי לפרוט את זה זו פשוט אי הבנה של מצב דכאון. גם לאדם עם "רק בעית קשב" זה קורה בדיוק בתקופה שהוא פונה לעזרה כי המצב התדרדר, ואולי המטפל החדש גם מחליף לו מינונים ותרופות – סלח לי, אבל יחס כזה הוא חובבני ולא לענין. אתה לא יכול לצפות מאנשים במצבים הרגישים האלו לקחת את עצמם בידיים כשלפעמים השינויים התרופתיים שהמטפל עושה מפילים אותם אפילו יותר עמוק.

  8. מאת ירדן לוינסקי:

    @עירא, אל תייחס לי דברים שלא אמרתי. כתבתי במפורש אחריות משותפת על הטיפול, כלומר גם למטפל וגם למטופל יש אחריות על מה שקורה בטיפול. אני כן מצפה מאדם בדיכאון שיעשה משהו עם המצב שלו, אפילו אם זה רק לקום מהמיטה בבוקר ולעבור לסלון, כיוון שאלו חלק מהדברים שמשפיעים על הפרוגנוזה. כל אחד לפי יכולתו ולפי מצבו.

  9. מאת יהונתן קלינגר | על סודיות רפואית, פורומים והוועצות אלקטרונית. ‏ :: Intellect or Insanity‏:

    […] פוסט זה הוא עוד אחד מסדרת הפוסטים שהזמין ממני ירדן לוינסקי ומתפרסם גם בבלוג שלו בנושא הגבול בין משפט, פסיכיאטריה וטכנולוגיה (הפוסט הקודם פורסם לפני כחודש). […]

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.