מחשבות על עתיד הפסיכיאטריה

כבר מסתיימת עוד שנה. זו הזדמנות טובה להרהר על מקצוע הפסיכיאטריה בתוך תחום בריאות הנפש, אשר פועל בתוך עולם הרפואה והטיפול, ועל דברים שהמקצוע הזה צריך.

כמו כל תחום, אנחנו לא פועלים בתוך ואקום. החברה שלנו משתנה, עולם הרפואה משתנה וגם הפסיכיאטריה צריכה להשתנות ולהתמודד עם נקודות החולשה והעוצמה של התחום. כדי להשאר רלוונטיים כולנו צריכים להמשיך ולהתרענן באופן עקבי.

אם אני אשאל עשרים פסיכיאטרים איזה שינויים התחום שלנו צריך לעודד, הרי שאקבל בין 20 ל 30 תשובות שונות. אני אנחש ואומר שהחברים מהפסיכיאטריה הביולוגית יאמרו שצריך לשדרג את המחקר הבסיסי ולפתח על בסיס זה תרופות וטיפולים חדשים ואם אשאל את אנשי הפסיכולוגיה יאמרו לי שצריך לפתח טכניקות טיפוליות חדשות על חשבון הטיפולים התרופתיים. יכול להיות שאנחנו בכלל מפספסים את כל התחום הטכנולוגי של התאמה גנטית של טיפולים פסיכיאטריים או שאנחנו לא משתמשים מספיק בהשראה מגנטית (TMS) כדי לטפל בבעיות בתחום המוח.

אז במקום לעשות את כל אלו, ריכזתי כמה דברים שאני חושב שהם הדברים החשובים שאנשי בריאות הנפש בכלל ואנשי הפסיכיאטריה בפרט צריכים להתמקד בהם בשנים הקרובות. נראה שאלו הדברים שיקבעו את פני הפסיכיאטריה בעתיד.

להפסיק להפריד בין אנשים שמתמודדים עם מחלה נפשית לבין אלו שלא.

ההפרדה המלאכותית שיש בין אנשים שחולים במחלות נפש כרוניות לבין אנשים שלא חולים גורמת לתפיסה שיש איזשהו הבדל בין האוכלוסיות האלו. נכון שיש אנשים שנכנסים ויוצאים ממחלקות פסיכיאטריות בבתי החולים, או שהתסמינים של הדיכאון, האובססיה או החרדה שלהם עמידים לטיפול, אבל באותה מידה יש אנשים שהיו מאד חולים (מבחינה נפשית) ועדיין הם מאד מצליחים בחיים. לפעמים מצבם משתפר בגלל הטיפול שהם קיבלו ופעמים (נדירות יותר) יש גם הפוגה ספונטנית. חלק מלהיות בן אדם זה לעבור תקופות קשות, ויש אנשים רבים שקשה להם בתקופות האלו והם לא מתנהגים באופן רגיל בזמן המשבר. הבעיה מתחילה כשאנחנו עושים דיכוטומיה בין החולים מאד לבין הבריאים לגמרי מפני שזה גורם לנו להתעלם מהעובדה שיש הרבה יותר אנשים שמתמודדים עם מצבים שהם 'פחות' דרמטיים: גם אנשים שלא סובלים מהתקף פסיכוטי, או דיכאון שבגללו הם לא יצאו מהמיטה חודש מתמודדים עם בעיה שמפריעה להם בצורה משמעותית בחיים ופוגעת בכל ההיביטים שלהם.

בחורה שנשבר לה הלב בגלל פרידה מבן זוג והיא מתקשה לתפקד זקוקה לעזרה בדיוק כמו חולה סכיזופרניה שנכנס לאשפוז החמישי שלו. אבל ברור שהמדינה צריכה לתת טיפול בפסיכוזה חריפה כי זו מחלה, אבל לב שבור זה לא בסל הבריאות. אולי כי יש יותר מדי אנשים כמונו עם לב שבור, ואנחנו מתקשים להודות שגם זו בעיה נפוצה שצריך לטפל בה, ואין מספיק משאבים לטפל בכולם.

נגישות וזמינות של טיפול
לא חשוב עד כמה הטיפולים שאנחנו יודעים לתת טובים, העובדה היא שהם לא נגישים לכלל האוכלוסיה, וגם אלו שיכולים להגיע ולקבל טיפול לא עושים זאת בצורה רחבה. המאבק לקבל טיפול מגיע פעמים רבות בזמן שהאדם סובל מדיכאון, מפסיכוזה או שהוא פגיע ולא יכול לדאוג לאינטרסים שלו בצורה המיטבית. צריך להתגבר על בירוקרטיה בקופות החולים וצריך להתגבר על תורי המתנה ארוכים, למצוא פסיכולוג או פסיכיאטר שבכלל מוכן לקבל מטופלים חדשים ושאולי מקבל בישוב שרחוק ממקום המגורים שלנו, ואז צריך גם להגיע וששעות הטיפול יתאימו לתחבורה או לפרנסה שלנו. ולא נשכח את ההמתנה במענה הקולי של המרפאה לבריאות נפש או הפסיכולוג הפרטי, ועד שחוזרים אלינו עם תשובה.

יש אזורים בארץ שאי אפשר פשוט למצוא כמעט אנשים עם הכשרה מתאימה שמתמחים בבריאות הנפש, ואז אין ברירה אלא לפנות לאנשים שלא באמת מומחים בתחום. לצערנו אין פשוט מספיק פסיכיאטרים ופסיכולוגים במדינה כדי לתת שירות זמין מספיק לכולם, וגם באזורים שיש, הם עמוסים לעייפה. בקיצור, אנחנו חייבים למצוא דרכים לאפשר למטופלים למצוא טיפול בקלות ובזמינות טובה.

אנחנו צריכים טיפולים חדשים, טובים יותר עם פחות תופעות לוואי ויעילות גבוהה יותר. הטיפולים האלו צריכים לפעול גם על תסמינים שלא קיבלו התייחסות מספיק בעבר שמהווים קושי ניכר בכל הבעיות בתחום הנפשי: אנחנו צריכים טיפולים שיטפלו בתחומים של חוסר מוטיבציה, תפקודים ניהוליים ופגיעה ביכולות חברתיות. אני לא רק מתכוון לתרופות אלא למגוון התערבויות, בין אם אלו מכשירים או סוגי טיפול בשיחה. רק אם נצליח למצוא טיפולים שאפשר ל'סבול' בקלות ושתהיה להם יעילות גבוהה נוכל לשבור את מחסום הסטיגמה. כל עוד אנחנו נפגוש אנשים שמתמודדים עם תופעות לוואי של טיפולים לא אפקטיביים או מה קורה כשאנשים מסרבים לקחת טיפול ובגלל זה מתנהגים בצורה חריגה, הסטיגמה נגד טיפול תמשיך להיות חזקה ואנשים ימנעו מלקבל טיפול.

לצמצם את הדיבור על כפיה. כל שיחה על חוסר הענות לטיפול אצל אנשים עם הפרעה נפשית מייד עוברת לפסים של טיפול בכפייה. רק אתמול פנתה אלי רופאת משפחה בנוגע למטופל שאוגר בתוך הבית שלו כמויות אדירות של זבל (הפרעת אגירה כפייתית) והיא עשתה אצלו ביקור בית עם עובדת סוציאלית. היא חזרה מזועזעת ושאלה איך אפשר לגרום לו להגיע לטיפול אצל פסיכיאטר ולקבל טיפול. אנשים שאין להם תובנה להפרעה שלהם, מייד מקוטלגים שככאלו לא מעוניינים לקבל טיפול.

הרפואה בכלל והפסיכיאטריה בפרט הפכה לסדרה של מפגשים של 15 דקות עם מטופל, שבהם לא נותר זמן להכיר את המטופלים ואת הסיבות שלהם להתנגדות לטיפול. בהרבה מקרים אם יש זמן להכיר את המטופל והמטופל מרגיש שמבינים אותו, הוא גם יהיה מוכן לשמוע על טיפול ולהסכים לטפל בו. אנחנו חייבים להכיר את המטופלים שלנו לעומק, ואפילו להודות שטיפולים בכלל (והטיפולים שלנו בפרט) לא תמיד עוזרים לכולם. במקרי חירום שמלווים באלימות לא תמיד תהיה ברירה, אבל בשאר המקרים כפייה צריכה להיות האמצעי האחרון. חבל שאנחנו בכלל מדברים על טיפולים בכפיה, כשהמדינה מלאה באנשים שרוצים לקבל טיפול מרצון אבל לא יכולים לקבל אותו…

לצמצם את הבירוקרטיה.

מכיוון שהמשאבים שלנו תמיד יהיו מצומצמים ומוגבלים, אנחנו חייבים למצוא דרכים לצמצם את הבירוקרטיה של קבלת טיפול והמשך טיפול. הרפורמה בבריאות הנפש גרמה לפתיחת מרפאות רבות והרחבת השירותים בבריאות נפש, אבל יצרה גם רבדים חדשים של בירוקרטיה שמקשים על מטופלים. בשנים הקרובות נצטרך למצוא דרכים חדשות לאזן בין הבירוקרטיה ההכרחית לבין קלות וזמינות הטיפול. הבעיה היא שמצד אחד אי אפשר לתת לכל אדם ללכת לאיזה טיפול שמתחשק לו, לאיזה משך זמן שלדעתו הוא צריך, אך מצד שני הבירוקרטיה גורמת לשחיקה של המטפלים, חוסר שביעות רצון ואפילו עזיבה של מטפלים את השירות ציבורי. יותר מכך, ככל שהמטפלים עסוקים בבירוקרטיה כך יש להם פחות זמן לטפל באנשים.

אלו רק המחשבות שלי בנושא. יש לכם מחשבות בנושא?

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

קבלו עדכונים במייל

מחשבות של אחרים

מאיר: אני מקבל טיפול של אסקטמין במשך שנתיים התרופה עבדה טוב.מזה כשבוע אני מתחיל להרגיש שוב תופעות של דיכאון.מבקש...

מיקה: שלום,בת שלי בת 12, גבוהה, שוקלת 55 ק״ג, עם הפרעות קשב. התחילה עם אטנט שהיה מלווה בתופעות של נדודי שינה. החלפנו...

ניר: מעניין אבל חולק עליך בעניין הסיבות למה שתיארת. פחד המוות קיים אצל חלק יותר וחלק פחות אבל אצל יותר ויותר יש רצון...

חיים: הי אני כבר כמה שנים נהנה מאד לקרוא את מאמריך, אבל לאחרונה זה נהייה מאד קשה לקריאה, בגלל כל הסימנים האלו\ה... אני...

Amikam Salant: סקירה מרתקת !! תודה לך ד"ר ירדן לוינסקי על חוכמת החיים שלך !! בהערכה , עמי סלנט

שלומית אלחנני: אנשים חזקים יכולים להרשות לעצמם לפנות שימת לב, זמן, לאחרים - מתוך בחירה. אנשים חזקים שמים לב למה שנחוץ להם לשמר -...

תהילה: שלום וברכה! אני מקלפת את השפתיים כבר מגיל 5 ואני בת 37 מה יכול לעזור לי?????????? תודה!!!!!!!!

דוקטור יארינג: הצלחת לקלוע בכל סעיף, מזלי שאני מצליח לקרוא את הכותרות ולא להכנס לתוך הכתבות בעיתון, אין לי פייס/אינסטה/איכס או...

תגובות

6 תגובות לרשימה ”מחשבות על עתיד הפסיכיאטריה“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת עדי:

    חלק מהעניין של נגישות זה גם המחיר. העלות היא בלתי אפשרית לרבים מאיתנו, בארץ שבה השכר החציוני הוא 6500 ברוטו.
    בקופות החולים זה זול יותר אבל מסובך ואטי להחריד. אדם שסובל מדיכאון קשה לא יצלח את כל הבירורקרטיה בדרך לשם, ואז עוד לחכות חודשיים לתור ראשון, ואם בו לא תויגת כחולה תשכח מתור שני שיגיע האל יודע מתי. אין למרבה הצער תחליף לטיפול פרטי, אבל כלכלית הרבה פעמים אין אפשרות לגשת לטיפול פרטי, ואזי הבחירה היא מחוסר ברירה לא ללכת לטיפול בכלל.

  2. מאת נעמה:

    1. לב שבור הוא בעיה, והיא ללא ספק יכולה להפריע לתפקוד ולפעמים גם נדרשת לאדם שבור הלב עזרה. אבל זאת בשום פנים ואופן לא בעיה פסיכיאטרית. כך שהדוגמא לא במקום לדעתי. צריך להפסיק לעשות מדיקליזציה של קשיים אנושיים.
    2. אחת הבעיות המתמשכות בפסיכיאטריה היא הסטיגמה שיש לחולי נפשי, או לבעיות נפשיות. התייחסת לזה בהערת אגב, שעולה ממנה כאילו הסטיגמה קשורה לכך שהטיפול לא יעיל דיו או גורם לתופעות לוואי קשות, או בגלל תוצאות של סירוב לקבל טיפול. זה כמובן משהו הרבה יותר עמוק בחברה שלנו ובתפיסה שלנו. ומשהו שצריך לעשות עליו מחשבה כוללת (ואינטר-דיסציפלינרית) כדי שיוכל להתחיל שינוי.
    3. השתתפתי היום בסדנא על Big Medical Data. אחת הנוכחות העירה על הבעייתיות המיוחדת של שימוש בנתונים מתוך הרשומה הרפואית לצורך מחקרי ושימושי Big Data כאשר מדובר במידע פסיכיאטרי. זאת בעייתיות שהוחרפה מאוד בעקבות הרפורמה שהעבירה את כל הנושא הזה לקופות החולים.

  3. מאת ירדן לוינסקי:

    לב שבור איננו בעיה פסיכיאטרית, אך לפעמים בעיה שדורשת עזרה. לא כל בעיה רגשית היא הפרעה, אך אין זה אומר שלא ניתן לסייע.
    בנוגע למידע, לפחות בקופה שלנו זה לא אמור להחריף את הבעיה – כי עובדים בתיקים ממוחשבים. הבעיה היא שמאד קשה לעשות מחקר על טקסט חופשי אלא על שדות מוגדרים. אבל גם לזה כבר יש לנו רעיונות איך להתקדם

  4. מאת נעמה:

    תיקים ממוחשבים הם הם הבעיה. יותר נכון, מקלים מאוד על הבעיה. הבעיה האמיתית היא כמובן שפציינטים כלל אינם יודעים שמידע אודותיהם מהרשומה הרפואית מועבר לצרכים אלה. ולא נתנו לכך את הסכמתם. אבל על כך (בין השאר) דיברנו בסדנא.

  5. מאת אתי:

    הייתי מפסיקה את ההפרדה בין חולי נפש (שאני לא מבינה את הטרנד של לקרוא להם מתמודדים) לחולים אחרים. והייתי מתחילה בביטול ההפרדה הפיזית בבתי החולים במיקום של מחלקת עיניים למחלקה פסיכיאטרית

  6. מאת אני:

    עוד חזון למועד….כמו שאפשר להוציא את האדם מהשכונה אבל לא את השכונה מהאדם הסטיגמה על חולי הנפש עדיין קשה ביותר וכל ניסיון להלחם בכך באמצעות חשיפה עצמית מיותרת ומסוכנת.

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.