לפני כשבוע קראתי על הצעה של משרד האוצר לבטל את סל התרופות. על פי הדיווח, לאוצר נמאס (ובצדק) מהריטואל השנתי של תוספת תרופות לסל הבריאות הכרוכה בשביתות של חולי סרטן, מסעות יחסי ציבור ולחץ פוליטי, איומים בהתפטרות וכניעה (חלקית לפחות) של הממשלה ללחץ הציבורי. האוצר טוען בצדק שחייבת להיות דרך טובה יותר והוא מעדיף לתת לכל קופה בנפרד להחליט איזו תרופה חדשה היא מכניסה לסל הטיפולים שהיא מאפשרת למבוטחים שלה.

מבחינת האוצר, ככל שתקציב הבריאות גדול יותר כך הוא רואה צורך להיות מעורב פחות בתקצוב, ועדיף לאפשר "תחרות חופשית" על כיסו של כל לקוח. מסיבה זו מאושרות בזו אחר זו תוכניות "בריאות פרמיום פלוס זהב מושלם" אשר מבטיחות להוסיף כיסויים ותרופות שלא נמצאים בסל הבריאות שחייבות הקופות להכניס. נראה שמבחינת האוצר, יש לבטל את סל הבריאות, ולאפשר לקופות להחליט איזה שירותים הן מספקות למנויים שלהם, לפי רמת התשלום שהמנויים משלמים. האוצר טוען שבכלכלה חופשית הפועלת באופן תקין ובריא יהיה איזון בין ההיצע והביקוש, וכל הצרכים הרפואיים של הציבור ייענו על ידי תאגידי הבריאות אשר ידאגו לבריאות הציבור.

ממש אוטופיה.

אבל המציאות אחרת לגמרי. בריאות היא עסק לא כלכלי. בריאות היא עסק מפסיד. יש גופים שעוסקים בבריאות והם רווחיים, אך הרווח הזה מגיע על חשבון משהו אחר. כדי שאדם/לקוח יהיה רווחי עבור קופת החולים ההוצאה עליו צריכה להיות נמוכה מההכנסה. לכן קופות החולים אוהבות לקוחות צעירים ובריאים ומנסות לחסוך על הטיפולים במבוגרים החולים. אבל עובדה ביולוגית היא שכל הצעירים הופכים למבוגרים ומזדקנים, וכדי להתמודד עם העליה בעלויות על הקופות לצמצם בהוצאות, לקבל תוספת תקציב ממקור כלשהו או לגייס הרבה מטופלים חדשים צעירים ובריאים שיממנו את הזקנים והחולים.

במדינת ישראל מספר הצעירים הנוספים כל שנה לא גדול יותר ממספר המתים ולכן ממוצע הגילאים של האוכלוסיה גדל. האוצר, כמו שכולנו יודעים, לא מעוניין בתוספת תקציב ולכן נלחם בתוספות התקציב ומנסה פתרונות יצירתיים (כמו ביטול סל התרופות). נותרנו עם צמצום ההוצאה הציבורית לבריאות, כלומר להפוך את הרפואה לפרטית יותר ויותר. לצמצום הזה יכולות להיות תוצאות פוטנציאליות מגוונות – כמו יעילות רבה יותר של המערכות הפרטיות, קיצור תורים וגם תוצאות טובות פחות כמו המקרה הבא, של אשה שמתה בחדר המיון של בית חולים בלוס אנג'לס, לאחר שהתפתלה מכאבים על הרצפה במשך 45 דקות:

The shocking audiotape of the 911 call suggests the dispatcher had no idea what to do when she received a call last month from the boyfriend of Edith Isabel Rodriguez. As he pleaded with the dispatcher to send paramedics to her aid, Rodriguez lay on the floor, in pain, throwing up blood. The dispatcher was flummoxed, though, because the policy of "take the patient to the closest hospital" didn't apply. Rodriguez was already in the emergency room lobby of Los Angeles' inner city Martin Luther King Jr.-Harbor Hospital.

Shortly after another bystander made a second futile 911 call imploring paramedics to take Rodriguez to another hospital, she died of a perforated bowel. A security videotape, still unreleased to the public, is said to show her writhing on the hospital floor unattended for 45 minutes. At one point, the tape reportedly shows a janitor going about his business mopping the floor around her.

גורמים רבים הביאו לטרגדיה הזו , מחוסר יכולת של הצוות האדמיניסטרטיבי להבחין בבעיה, רשלנות רפואית של הצוות הרפואי והסיעודי, צפיפות הולכת וגדלה בחדרי המיון ובירוקרטיה שלא אכפת לה מחולים. בארצות הברית קיצוצי תקציבים במשך שנים רבות גרמו לכך שבתי החולים הציבוריים הופכים להיות למעשה קופות החולים של הציבור העני, הם קורסים תחת נטל הטיפול בחולים הקשים ביותר ואין להם יכולת לתת טיפול שנחשב ראוי במקומות אחרים בארה"ב ובישראל. המטופלים "הבריאים", אלו ששילמו כסף רב לחברות ביטוח בריאות הולכים לבתי חולים אחרים ולא פוגשים כלל את הבעיות האלו.

אני רוצה להבהיר שאני לא נגד רפואה פרטית. אבל אני נגד הגישה שטוענת שרפואה פרטית יכולה להחליף רפואה ציבורית. ששיקולים פרטיים של רווח ידאגו לבריאות הציבור כולו. הסיבה לחוסר האמונה שלי היא שזה פשוט לא עובד בשום מקום בעולם. בתי חולים פרטיים וחברות ביטוח לא רוצים לבטח את העניים והחולים, כי אז אין להם זכות קיום בעיני בעלי המניות שלהם. הם לא רוצים להשקיע במחקר לתועלת הציבור, במניעת מחלות כי זה לא מקדם את העסקים שלהם. אפשר לומר אפילו שזה "לא שהם לא רוצים, הם פשוט לא יכולים".

השאלה היא האם זה מה שאנחנו רוצים שיקרה פה?