רשימה זו מבוססת על הרצאה קצרה שנתתי בראשון באפריל במסגרת כינרנט 2006, ועל הדיון שהתקיים לאחריה.

נתחיל בכמה שאלות שכל אחד יכול להשיב עליהן:

האם קשה לכם לשמור את תשומת הלב שלכם ממוקדת במשימות שלכם, או שניתן בקלות להסיח את דעתכם על ידי גירוי חיצוני?

האם הרגשתם שקשה לכם לתת תשומת לב מספיקה לפרטים הקטנים?

האם התקשתם למלא אחר הוראות שקיבלת בגלל שלא הייתם מרוכזים במי שנתן את ההוראות?

האם אתם מנסים להתרכז במשהו אחר בזמן שמדברים אליכם?

האם קשה לכם לארגן את לוח הזמנים שלכם?

האם אתם זוכרים מה בעבודה עשיתם ביום רביעי האחרון?

גם אני, כמו רבים אחרים, עונה תשובה חיובית לרוב השאלות שהוצגו כאן. אם נבדוק את ההגדרות שכתובות ב DSM-IV (ספר ההגדרות הפסיכיאטריות), ניתן לומר שאני ועוד אנשים רבים אחרים עונים לחלק משמעותי מהקריטריונים של הפרעת קשב וריכוז (Attention Deficit Disorder). צריך להדגיש כאן שאחד הקיטריונים המשמעותיים שחסרים ברשימת השאלות הוא ההשפעה של כל הדברים הללו על החיים, שכן גם אם יש לנו את כל הבעיות הללו, זה לא בהכרח גורם להפרעה בתיפקוד שלנו, או לפגיעה במהלך החיים.

הערת המחבר: בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית באבחון של צעירים ומבוגרים הסובלים מהפרעות קשו וריכוז שונות, כגון ADHD. הסיבות לכך הן מודעות גבוהה יותר, ידע רפואי נרחב יותר לקיום ההפרעה ולצערנו גם אבחון יתר. אולם המאמר הזה לא נוגע במישרין לאנשים הסובלים מהפרעות אלו.

ככל שהמשימות המוטלות עלינו מתרחבות, אנו מנסים לעשות יותר ויותר. אנו מנסים להתמודד עם עבודה שוחקת, עם משפחה דורשת, עם בני הזוג ועם הרצון שלנו להמשיך בתחביבים שלנו, ולהמשיך בכולם כאילו אין לנו קושי בכך. אנו עושים זאת על ידי הרחבת היכולת שלנו לשים לב (Attention) לדברים שמסביבנו. אנחנו מנסים בכל כוחנו לשמור על קשב לדברים שמתרחשים סביבנו ללא הפסקה, לשמור על הרשתות החברתיות שבנינו או שהצטרפנו אליהן, או להשאר מעודכנים בכל החדשות המקצועיות והכלליות שאנו מופצצים על ידיהן. אנו מרחיבים את הגבול העליון של יכולת הקשב שלנו, על ידי הוספת דברים נוספים שצריך לשים לב אליהם.

הדרך שאנו עושים זאת נקראת “תשומת לב מתמשכת חלקית” (Continuous Partial Attention). המושג נטבע על ידי לינדה סטון, בעבר בכירה בחברות מיקרוסופט ואפל, והוא מתייחס למנגנון הפעולה שלנו כשאנו מתמודדים עם עומס הגירויים שאנו חווים.

הטכניקה המעשית היא של התמקדות וסריקה. אנחנו מתמקדים על הפעולה החשובה ביותר שאנחנו אמורים לעשות באותו הרגע, אבל משאירים ערוצי סריקה חופשיים שבודקים כל הזמן את הסביבה ונשארים בכוננות למקרה שמשהו מעניין יתרחש, ואז אנחנו באופן מיידי מחליפים פוקוס ומתרכזים באותו גורם חדש שהופיע.

הסיבה להתפתחות השיטה הזו, היא התחושה שלנו שאנחנו נפסיד התרחשויות אם לא נשים לב אליהן. אנחנו מרגישים שאם אנחנו לא חלק ממה שקורה ברשת האירועים שמתרחשת סביבנו, אז אנחנו לא קיימים. כאשר אנחנו מודעים למה שקורה סביבנו, אז אנחנו מרגישים מחוברים. אם אנחנו עובדים, אם אנחנו מעודכנים, אם אנחנו שמים לב, אז אנחנו מרגישים בחיים. הטכנולוגיות מסייעות לנו להיות מחוברים כל הזמן. בשנות החמישים היו שומעים על דברים שקורים בדרום אמריקה אחרי שלושה ימים, או מתעדכנים על מצב הדודה בחיפה פעם בחודש. היום מקבלים עדכון על מצב הבת שבפעוטון בעזרת טלויזיה במעגל סגור דרך האינטרנט, ומקבלים SMS על כל קסאם שנפל בחולות ניצנים.

פעם כל מה שהיית צריך לעשות בשביל להצליח בחיים זה להכנס לעבודה במקום עבודה כל שהוא, משרד או חברה, להתחתן ולעשות ילדים. החיים היו “פשוטים” וידענו מה צריך לקבל את תשומת הלב שלנו. לקראת שנות השמונים המנגנונים האלו התפרקו, והתרבות המערבית הפכה להיות “איש איש לעצמו”. התחלנו לחשוב על קריירה, לעבור מעבודה לעבודה, האנשים החלו להתחתן בגיל מאוחר יותר, כל זאת על ידי פיצול העיסוקים שלנו לכמה תחומים. אנשים שהיו מסוגלים לעשות כמה דברים נחשבו למוצלחים יותר. כדי לשלוט על כל הגירויים שסביבנו, אז פיתחנו שיטות להתמודדות עם עומס המידע, שיטות כמו Continuous partial attention,כאשר הפרעת קשב וריכוז ADD היא פשוט הגרסה “הלא מתפקדת” של דרך הפעולה הנפוצה שלנו.

מה שקורה כמובן הוא עומס יתר. הנסיון שלנו לפעול באופן קבוע בחלוקת קשב מירבית נכשל. הטכנולוגיה נתפסת לפעמים כפתרון לבעיית עומס האינפורמציה. לדוגמא, ככל שיש יותר אתרים מעניינים שאנחנו רוצים לבדוק, לוקח לנו יותר זמן לבדוק אותם, וצריך לחלק את הקשב בין כל האתרים הללו. לכן הומצא פורמט שנקרא RSS, כך שבמקום לבדוק את כל אותם אתרים, המידע מהאתרים מגיע אלינו, לתוכנה אחת שבמחשב שלנו, שמציינת לנו איפה יש עדכונים ומה החתחדש. אבל לא עובר הרבה זמן וברשימת עדכוני ה RSS שלנו יש מאות אתרים. כך שהתוכנה שהיתה אמורה לעזור לנו לשלוט בחלוקת הקשב שלנו הופכת למעשה למשאבת תשומת לב.

אבל זה לא קשור רק באינטרנט. כמה פעמים הייתם בישיבה, ואנשים הגיעו אליה עם פלאפונים ולפטופים, ובזמן שהבוס מדבר על תוכנית העבודה השנתית האנשים מנצלים את הזמן כדי להתעדכן בעזרת הסלולר במה שקורה מחוץ לחדר הישיבות? ישבתם פעם בבית קפה וראיתם זוג יושב לידכם, כאשר שניהם מדברים בטלפונים הסלולרים שלהם במקום לדבר אחד עם השני? מעבר לעניין הנימוס, זהו עניין תרבותי: אנחנו אולי נמצאים שם פיסית, אבל לא נמצאים שם מבחינת תשומת הלב שלנו.

התוצאה של הרצון שלנו להיות מחוברים כל הזמן, בליווי העומס הבלתי פוסק על תשומת הלב שלנו, היא תחושת חוסר סיפוק תמידית. אף פעם לא מספיק לנו. אנחנו אף פעם לא מרוצים. אנחנו בחרדה. אנחנו מדוכאים. אנחנו לא עומדים בציפיות שלנו מעצמנו.

אז אנחנו מחפשים מדריכים. טריקים ושיטות לנהל את הזמן. מורים ומרצים שיגידו לנו מה לעשות. ויש הרבה אנשים ששמחים לעשות את זה בשבילנו (תמורת תשלום כמובן). למרות כל הקורסים והספרים שאפשר לקרוא בנושא, מעטים האנשים שמרגישים שהם מצליחים לתת תשומת לב מספקת למה שקורה מסביבם.

וכאן זה מסתבך:

אנחנו חיים כיום בכלכלה של תשומת לב. תשומת הלב שלנו שווה הרבה כסף. הרעיון הבסיסי הוא שמידע שווה כוח וכסף, והבחירות שאנו עושים בחיים (שדורשות את תשומת הלב שלנו) הן מידע ששוה כסף, ואנחנו צריכים לקבל תמורתם תמורה. כל בחירה מודעת שאנחנו עושים היא למעשה תשומת לב שהקדשנו לאיזו בעיה. אם מישהו אוסף את המידע על הבחירות שלנו (שזה למעשה תשומת הלב שלנו) הוא יכול להרוויח מזה כסף.

לדוגמא: כשאנחנו גולשים באתר כמו אמאזון, אנחנו מחפשים ספרים, לוחצים על קישורים שמעניינים אותנו, קוראים המלצות שמענניינות אותנו, ולפעמים גם קונים ספר. אמאזון עוקבת לא רק אחר הקניות, אלא אחר כל החלטה שקיבלנו בדרך, כלומר עוקבת אחר תשומת הלב שלנו, ובסופו של דבר נותנת לנו המלצות ספרים טובות יותר. כלומר קיבלנו תמורה לתשומת הלב שלנו.

הרעיון של כלכלת תשומת הלב אומר שבגלל שתשומת הלב שלנו כל כך יקרה, אנחנו צריכים לקבל תמורה עליו. בעולם שבו יש עומס על תשומת הלב שלנו, אנחנו צריכים שמישהו יתייחס בכבוד לתשומת הלב שלנו ועזור לנו לסנן את הדברים שלא צריכים להגיע לתשומת הלב שלנו.. אנחנו צריכים פילטרים חכמים שיעזרו לנו למקד את תשומת הלב בחזרה, לעשות פוקוס, בלי שנצטרך לסרוק כל הזמן את הסביבה.

דוגמא טכנולוגית טובה אפשר לראות באתר tech.memeorandum.com אשר אוסף מידע משיחות שמתנהלות בין אתרים שונים ברשת, ומציג לנו אותו בצורה של שיחות (”הוא אמר על נושא X וההיא אמרה על מה שהוא אמר…”) בצורה זו האתר מצליח למקד את שומת הלב שלנו בשיחות, ולא בשביבי מידע שצריך להתאמץ לתת להן משמעות.

אבל למרות שטכנולוגיה היא חלק מהבעיה וחלק מהפתרון, היא לא כולה. הבעיה היא שאנחנו צריכים ללמוד מחדש למקד את תשומת הלב שלנו. אנחנו צריכים כלים, סוכנים חכמים, מורי דרך אנושיים וטכנולוגיות שיעזרו לנו להתמקד במידע החשוב באמת. רק כאשר יהיו לנו הכלים הטכנולוגים והחברתיים למקד את תשומת הלב שלנו, נוכל להרגיש שאנחנו חיים שוב.

ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה.