בעיני הבעיה העיקרית בדיונים שמופיעים על הצלחה של אפליקציה טכנולוגית זו או אחרת היא שהדיון נתקע כמעט תמיד ברמת פני השטח של האפליקציה או ברמה שמתחתיה. אנחנו יכולים לדון האם הממשק של האפליקציה הפופולרית טוב יותר, נעים יותר, או זורם יותר מהממשק של אפליקציה שפחות פופולרית. להבדיל, אנחנו יכולים להסביר את הפופולריות הזו מתוך תצפית על צרכים של אנשים. למרות שאני בדרך כלל לא נוטה לכתוב כאן על דברים טכנולוגיים יותר, אני רוצה לנסות ולבדוק אתכם כאן כמה רעיונות שאני חושב עליהם לאחרונה.
עידן מסביר את הפופולריות של יישומי ווב 2.0 כמו twitter או facebook בצורה מוצלחת:
בהינתן הכלים המתאימים, אנשים רוצים לדבר אל ועם קהלים (או קהילות) ולא רק אחד על אחד. צ’ט, סמס, אימייל – כל אלה כלים קלאסיים לתקשורת אחד על אחד (או אחד-אל-מעט), ולא בכדי כל אחד מהם הוא קילר אפליקיישן בתחומו. ווב 2.0 פותחת אפשרויות חדשות לדבר אחד-אל-הרבה והרבה-אל-הרבה וזה עונה על צורך בסיסי מאוד של אנשים בתקשורת עם העולם החיצון.
ההסבר הזה מוצלח אבל אינו מספק את התשובה לכמה שאלות חשובות ביותר להבנה של המגמות המשפיעות על הצלחה וכשלון בתחום הזה. למה "אנשים רוצים לדבר אל ועם קהלים"? האם יש סיבה אחת או שמדובר במגוון של אוכלוסיות עם צרכים שונים? האם יש גורם בסיסי שמאחד את כל הצרכים האלו ואם נוכל לזהות את הגורמים האלו, האם נוכל להשתמש בהם על מנת לבנות מוצרים טובים עוד יותר?
כל התאוריות הפסיכולוגיות ההתפתחותיות עוסקות בעצם בזהות העצמית של אדם וביחסים שלו עם הסביבה. אנחנו גם מבינים שבשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ההגדרה של הזהות של אדם מפסיקה להיות תלויה רק באדם עצמו ומתחילה להיות מושפעת מהאינטראקציה שלו עם הסביבה. כל גישה פסיכולוגית בוחרת להגדיר את התהליך הזה בשמות שונים ומספקת הסברים אחרים למנגנונים שמשפיעים על התהליך, אבל אם אנחנו מבינים את המנגנונים האלו, ואנחנו מצליחים לזהות איזה מנגנונים דומיננטיים אצל אדם ספציפי אז אנחנו יכולים להסביר בצורה טובה גם את ההתנהגות של אותו אדם בבגרותו. אנחנו יכולים כך להסביר מדוע אדם אחד מופנם ואילו אדם אחר אקסהיביציוניסט, אפשר להסביר חדשנות, חשדנות , חיפוש ריגושים ושלל התנהגויות אנושיות.
מאד קל לטעון שווב 2.0 היא מהפכה טכנולוגית (בעיקר בגלל שלל קיצורים כמו RSS, API, XML ו AJAX). אבל למרות שזו טענה נפוצה היא איננה נכונה. מדובר כאן למעשה בהתקדמות חברתית המבוססת על הבנה של צרכים אנושיים. הטענה היא שהטכנולוגיה משנה את ההתנהגות האנושית בצורה משמעותית, אבל בעצם מה שקורה הוא שכדי שטכנולוגיה תצליח ותהיה פופולרית היא חייבת לחקות את ההתנהגות האנושית כדי שהיא תוכל לספק את הצרכים הבסיסיים שלנו ולהרגיע את הדחפים שלנו.
אם ניקח את האתרים הכי מפורסמים בעולם ווב 2.0 נראה שבעצם הם מאפשרים לנו לעשות את מה שעשינו קודם, גם לפני האינטרנט רק בצורה טובה יותר (וכך לספק טוב יותר את הדחפים שלנו). Myspace או Facebook מתבססים על האופן שאנחנו מנהלים את הקשרים החברתיים שלנו. Skype מבוסס על הצורך שלנו לדבר עם אחרים, החיפוש ב- Google מבוסס על המודל שבו אנחנו מדרגים לעצמנו דברים, Flickr מבוסס על האופן שבו אנחנו משתפים חוויות עם קרובים, Amazon מתבסס על הדרך שבה אנו מדברים על ספרים ו-Del.icio.us מתבסס על האופן שבו אנו מנסים לזכור דברים.
בעצם, החדשנות של האתרים האלו לא מתבטאת בכך שהם המציאו משהו חדש, אלא שהם מאפשרים לנו לעשות את מה שעשינו בעבר רק יותר טוב, יותר פעמים, ביותר מקומות והרבה יותר מהר.
עכשיו אנחנו יודעים איך האפליקציות האלו הפכו פופולריות, אבל טרם הצלחתי להסביר מדוע אנחנו ממשיכים להשתמש בהם. מה מביא אנשים להשתמש באפליקציות כמו Twitter כדי לדווח לכל העולם מה הם אכלו, שתו, ראו, נשמו בתדירות של אחת לכמה דקות? מדוע ישנם אלו שמאפשרים לאנשים שהם לא מכירים להפוך ל"חברים" שלהם ברשתות חברתיות ולקבל דיווח מלא על כל דבר שהם עושים? למה מפרסמים את המחשבות הכמוסות ביותר, או הפרטים האינטימיים ביותר בבלוגים פומביים ומאפשרים לכולם לקרוא את המידע הזה? התופעה הזו בולטת ביוחד אצל ילדים ובני נוער אבל מחלחלת למעלה לגילאים המאוחרים יותר. ככל שהאפליקציות שציינתי הופכות יותר פופולריות המושג פרטיות נעלם לחלוטין מהשפה. היום כמעט כל דבר פומבי. ואם פומבי אז עדיף בתפוצה כלל עולמית.
כדי להבין את זה אנחנו חוזרים להסברים הדינמיים של האדם ושל החברה בה אנחנו חיים. לפי התאוריה של קוהוט, התינוק בחודשים הראשונים לחייו, מצפה מהזולת לספק את המרכיבים הנחוצים להתפתחות העצמי. האחר הופך למה שקוהוט מכנה "זולתעצמי" (selfobject) אשר מספק לתינוק את שלושת המרכיבים הבסיסיים להם כל אדם זקוק: ערך עצמי, אידיאליזציה ומובנות. קוהוט גם טוען שלכל אורך חיינו אנו זקוקים לתגובות של הזולתעצמי שאנו רואים באחרים סביבנו. במילים אחרות, אנחנו מגדירים אנשים אחרים לא כזהויות נפרדות מאיתנו אלא כמקור מתמשך לסיפוק העצמי. אדם בעל "עצמי" פגום, אינו שואל כשהוא מכיר אדם חדש, "מיהו האדם הזה, מה מיוחד בו, "מה משותף לנו", אלא "מה אקבל ממנו, איך יעריך אותי, איך הוא ישפיע על הדימוי העצמי שלי". ולכן אינו מסוגל לבנות קשר בוגר ואמיתי, להכיר את הזולת ולהתייחס אליו.
אם נתבונן על מה שמתרחש סביבנו אפשר לטעון בקלות שהמגמה החברתית הבולטת ביותר של עשרים השנה האחרונות היא שאנחנו מגדלים בני נוער שהמוטיב הבולט שלהם הוא נרקיסיזם. החברה שבה אנחנו חיים מבליטה את הפוטנציאל העצמי, את השונות ואת הפרסום העצמי. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו תחת ההטענה שכולם נולדו להיות שווים ולכולם יש אותו פוטנציאל להיות עשירים או ראשי ממשלה, למרות שהוכח במחקרים רבים שהטענה הזו לא נכונה, והסיכוי של אדם ממעמד נמוך להיות ראש ממשלה נמוך באופן משמעותי. מעבר לכך, אנחנו גם מראים להם שהצלחה בעצם מתבססת על "הגרלה": תהיה מפורסם אם ישמעו עליך בכוכב נולד, אם תנצח במי רוצה להיות מליונר או סתם אם תזכה בלוטו. עשרות אלפים מנסים להתקבל לאודישנים של כוכב נולד למרות שאנחנו יודעים שרק בודדים מצליחים להתקיים כאמנים במשרה מלאה. אבל אנחנו ממשיכים להאדיר את הסלבריטאים כשאנחנו שוכחים שאם אנחנו מטפטפים לילדים שלנו כל הזמן שהם יכולים להיות "כל אחד" אז העיסוק המרכזי שלהם יהיה החיפוש אחר מעמד ותהילה (Fame and Fortune).
כך שמה שיש לנו זה דור שלם של אנשים שחונכו לחשוב שההצלחה שלהם קשורה בעיקר במה שהאנשים סביבם חושבים עליהם, שהם כאילו "נרקיסיסטים קטנים" כאלו. כמובן שלא מדובר בהפרעת אישיות במובן הפסיכיאטרי של המילה, אלא מדובר בקווי אישיות או מאפיינים תרבותיים-התנהגותיים. ואז באה האינטרנט. באינטרנט יש כל מה שנרקיסיסט ממוצע צריך: כמה סיפורי הצלחה של אנשים שהפכו מפורסמים באמת או מפורסמים כאילו (אלפי אנשים ברשימת ה"חברים" במייספייס שלך נחשב?) והאפשרות לפידבק מתמשך, מיידי, וללא גבולות. מאותו הרגע כל נרקיסיסט מציג את מרכולתו לציבור ללא הגבלה של פרטיות מתוך תקווה לקבל אישור וחיזוק. יחסים בין אישיים ממשיכים להתקיים אבל הופכים להיות פחות משמעותיים בזמן שהתקווה "להתגלות" הופכת למשמעותית יותר. בעצם, הנרקיסיסט יכול להגדיר עכשיו את עצמו מחדש, לפי התגובות של האחרים.
האתרים המוצלחים ביותר הם אלו שתופסים טרמפ (מודע או לא מודע) על הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו. צרכים יותר עמוקים מ"אני רוצה ללמוד" או אני רוצה לדבר/לקרוא/לשתף תמונות" . לא חשוב שרוב האנשים לא יהיו אף פעם מפורסמים, ולא חשוב שלרובנו יש רק 6 מנויים ל RSS ועשרים קוראים בשבוע. זה מספיק על מנת לענות על הצורך שלנו. בעזרת האתרים הללו נקבל תשובה לשאלה הקיומית שלנו: מי אנחנו?
אנשים משתתפים ברשתות חברתיות כמו Myspace או מפיצים את הגיגיהם בבלוגים ובתוכנות כמו Twitter כי זה נותן להם תחושה שהם מפורסמים, הם בודקים את הסטטיסטיקה של מספר הקוראים שלהם, כמה הגיבו להם, כמה מנויים לשידורים שלהם כי זה מחזק את העצמי שלהם. כי ככה הם מגדירים את עצמם. כל אותם שירותים לא יוצרים את הרצון לתשומת לב אלא מספקים את הצורך הזה. המנגנונים הטכנולוגים הללו נועדו לשרת את הצורך שלנו. אותם צרכים אנושיים שקיימים אצל כל אחד מאיתנו ומושפעים על ידי החברה שלנו. ווב 2.0 פשוט עוזר לנו להיות אנושיים יותר.
לצערי, רשימת התפוצה של אתר זה נמחקה. לקבלת דואר אלקטרוני על עדכונים חשובים יש להרשם לרשימת התפוצה.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
28 תגובות לרשימה ”החיים בחוץ: ווב 2.0 והאבולוציה של האגו“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שני, 13 באוגוסט 2007 בשעה 18:47
זו רשימה טובה מאוד, אלא שהיא לא נוגעת בדבר אחד: מה עושים לגבי זה? מה עושה הנרקיסיסט שמצבו מפריע לו? איך יוצאים ממצב זה של ראיית עצמך רק דרך עיני אחרים?
יום שני, 13 באוגוסט 2007 בשעה 19:33
ירדן,
רשימה מרתקת. תודה.
האם לא ציינת את הבלוגים במודע? האם הקונספט שלך על בלוג כמערכת ליצירה/בנייה/הרחבה/העמקה של מוניטין – קשור גם כן לכאן?
יום שני, 13 באוגוסט 2007 בשעה 20:27
אסף, הרשימה הזו לא מדברת על הפרעות אישיות במובן הפסיכיאטרי. על נרציסיסט שרוצה עזרה לפנות לטיפול פסיכולוגי. זו המסגרת.
יגאל, גם לבלוגים יש הבטים פסיכולוגיים מגוונים, והם גם עונים על ההגדרה של פלטפורמה שמספקת את הצרכים הנרציסיסטיים של הכותב. אחד ההבדלים הוא שברשתות חברתיות ופלטפורמות כמו טוייטר ההביט הזה הכרחי לקיום הזהות שלך במרחב, ואילו בבלוגים ההביט הזה מוצנע ואף ניתן להכחיד אותו כמעט לחלוטין על ידי חסימת תגובות (לא ניתן לחסום התייחסות באתרים אחרים כמובן).
יום שני, 13 באוגוסט 2007 בשעה 23:13
יפה מאד. מעורר מחשבה…
כמה נקודות
1. האינטרנט מספק לנו את הצרכים הישנים בעולם לחוץ ומולחץ.
2. הבחירה לעניות דעתי היא מתוך המבחר של המודליןם שהתרבות שלנו יצרה כאידאלים. אין בחירה אמתית אלא מסך נתון
3. כדאי לקרוא את הספר של שטרנגר קרלו – העצמי כפרויקט עיצוב
יום שלישי, 14 באוגוסט 2007 בשעה 11:59
אני חושבת שהטכנולוגיה מקיימת יחסים דו כיווניים עם הצרכים האנושיים – מספקת אותם אבל גם משפיעה ומשנה אותם בתורה. הנרקיסיזם הזה הוא תוצר תקופתי של מרכיבים היסטוריים ותרבותיים שונים, ביניהם גם תקשורת ההמונים והטלוויזיה שהולידו אפשרות ובהמשך גם צורך נואש להתפרסם (ע"ע כוכב נולד).
יום שלישי, 14 באוגוסט 2007 בשעה 23:38
נטע, כן ולא. הטכנולוגיה משפיעה על הביטוי של הצרכים האנושיים, היא לא יוצרת אותם או משנה אותם. אני צריך לאכול. הטכנולוגיה מספקת לי את האוכל בדרכים שונות ומגוונות שלא היו קימות לפני חמש מאות שנה. אני זקוק לחום ואהבה. עכשיו יש דרכים נוספות שאני יכול לספק את הצורך הזה.
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 8:36
מעניין שבחרת לסיים ולסכם שווב 2.0 עוזר לנו להיות אנושיים יותר (מילה בעלת קונוטציה חיובית-סלחנית) כאשר כל מה שכתבת מצביע על ירידה,
או במילים אחרות -שאלה: האם ככל שאנחנו מתקרבים ומתרדדים אל הצרכים הבסיסיים הנמוכים שלנו אנחנו נחשבים אנושיים יותר או דווקא מתי שאנחנו מתעלים מעליהם?, אני לא בטוח מה התשובה, אבל אני מעדיף לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה יותר
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 8:46
התשובה למה מניע אותנו היא לא כל כך מסובכת,
הצורך באהבה מניע אותנו ומה שנראה כנרקסיזים לדור הישן הוא פשוט התפתחות יחסי היחיד-חברה,אני-אחר למודל יותר מתקדם.
כוכב נולד וכדומה זה תופעות לוואי זניחות לתהליך הרבה יותר חשוב שבו כל פרט הוא עולם ומלואו וכל העולם מכיר את ומגיב אל העולם הייחודי שלו.
בסופו של דבר כולנו נהיה "מפורסמים" ולא רק ל4 דקות אלא לנצח.
התהליך שאנחנו רואים הוא תהליך שמקדם ומעמיק בו זמנית 2 מגמות לכאורה סותרות, אינטימיות וחשיפה,שונות ואחדות וכדומה…
לתהליך הזה יש הגיון רב אם אתה רואה אותו מכיוון המטרה שאותה הוא נועד להשיג,
והמטרה היא שכל אינדוודואל בעולם הזה יוכל לבטא את קיומו המורכב והיחודי על מנת שיוכל ליצור קשר עמוק עם האחר.
ההתפתחות הטכנלוגית פשוט מאפשרת תשתית חברתית שתתמוך בקיום קשרי אהבה יותר עמוקים ויותר אמיתיים מאשר בעבר וקשרי אהבה יותר עמוקים יוצרים רעיונות יותר עמוקים ויותר מורכבים שמצידם מאפשרים לפתח את התשתית הלאה,וחוזר חלילה…
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 8:53
מוצאת את הזווית הזאת מאוד מעניינת, פותחת נקודות מבט
והאם אפשר לבקש הרבה יותר מזה, בבוקר שישי, מול הים?
תודה.
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 9:44
אל חמו:
הדברים שכתבת יפים, אבל נראים לי נכונים רק בעולם מושלם,
יחד עם הצורך באהבה (לא נקרסיסטית לכאורה לדבריך) עדיין גם ישאר הצורך הבסיסי של חברה להאדיר אינדיודואלים מסוימים בתוכה יותר מהרוב האחרים, לכן לעולם לא יהיה איזון שבו לכולם ישנה תהילת נצח, תמיד יהיו כאלו שיבלטו יותר יקחו יקבלו יותר תשומת לב, אם יהיה "איזון" וכולם יהיו "שווים" למעשה יופר האיזון ותהיה סוג של עצירה והתנוונות..לדעתי..אבל יכול להיות מאוד לא ירדתי לסוף דעתך
בכל אופן, למען הסר ספק, אני לא יוצא נגד הווב 2.0, אני מסכים לחלוטין עם כל ההערות על היתרונות שהיא מספקת, הבעיה שלי היא עצמנו והיעדים והנורמות שאנחנו מסמנים לעצמנו כחברה
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 10:26
דורון אתה צודק,
העולם שלנו לא רק שאינו מושלם אלא הוא פשוט סיוט,
אבל,
ניסיתי לנתח את התהליך מכיוון המטרה הסופית שלו,
שהיא,
עולם מושלם,
ויש מספיק נתונים שיתמכו בהנחה שיש הגיון שמוביל את ההתפתחות האנושית וגן העדן הוא בעתיד ולא בעבר כמו שנדמה לנו.
הצורך להאדיר אינדיווידואל אחר משקף את הצורך להאדיר את עצמך מה שיוצר סתירה מובנית שמאכלת את עצמה(למה מי הוא:),
זו גם הסיבה שאנשים נוטים גם להשפיל את מי שהם מעריצים,
וזו גם הסיבה שדיקטטורות נוטות להתרסק בים של אש,מוות ותמרות עשן.
גם התפישה של שוויון מכילה בתוך עצמה את הרעיון שיש השווים יותר,
גם בדמוקרטיה יש ממשלה,
עולם מבוסס רשת הוא לא עולם שיוויוני ולכן הוא גם לא עולם לא שיוויוני,
הוא פשוט משהו אחר,
שהשפה ועולם המושגים שלנו עדיין לא יודעים לקרוא לו בשם לכן אני יכול רק להרגיש אותו אבל לא לבטא אותו,
זאת אומרת שגם אני לא ירדתי ממש לסוף דעתי :).
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 10:34
בהחלט זווית מעניינת..
ערוץ התקשורת של האפליקציות הנ"ל הוא אכן מהיחיד אל הרבים אך במהותם הם מחברים רק בין היחיד ליחיד. אף פעם לא קיבלת תגובה לפוסט מ"קהל" זה או אחר, למרות שהחשיפה המונית ("זה משהו האינטרנט הזה") לפוסט יחיד, אוקיינוס הפוסטים הקיימים מייצר פרטיות עניינית ותשומת לב יחסית.
שמחתי גם עם ההנחה שעם המעבר לווב2.0 ( כנראה מווב1.0 ) הפכנו ליותר אנושיים, ז"א שבמעבר הבא נהיה אפילו עוד יותר…
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 10:38
יפה כתבת
אני לא יכול שלא להסכים 🙂
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 10:40
לא האגו הוא המניע של הכתיבה בווב 2.0, אלא דווקא הקולקטיב. הפסיכולוג קוהוט הוא ווב 0.0 (העידן הקדם רישתי) הפוסט-פסיכולוג לאקאן הוא ווב 2.0 ומעבר לו.
חשכת הפסיכולוגיה הארגונית והפוליטיקה של יחסי הכוח ברשתות, נחקרה לעומק על ידי הפסיכיאטר הצרפתי ז'אק לאקאן. ווב 2.0 באופן מפתיע הוא כלי מצויין להסבר תורת הידע הסמוי של לאקאן. כדי להבין את התורה המורכבת של לאקאן, הצירוף של מילון + קשר בין המושגים במילון (דהיינו, אונטולוגיה), הוא כלי מצוין להבנה. זאת במיוחד לאור העובדה שלאקאן חושב שהתת-מודע ונפש האדם בכלל, הם מעין שפה שיש לה מילון עם קשר בין מונחי המילון. במיוחד קשר של הבדלים או רשת של הבדלים. יוצא איפה, שאנו נציג עתה לא רק את תורת לאקאן, אלא את הצופן לנפש האדם ולידע התת מודע שלו.
בהתאם לעקרונות של ווב 2.0, סדר המונחים במילון לא יהיה לפי האלף בית, אלא לפי סדר החשיבות של המונח ולפי דרגת ההבהרה שהמונח תורם. גודל המונח מצביע על מרכזיותו בתורת לאקאן (כך למשל המושג "איווי" שהוא החשוב ביותר בתורת לאקאן יקבל גודל פונט 20, בעוד שמונחים רגילים יקבלו פונט בגודל 12, וכו'. זאת בדומה למקובל בווב 2.0 באתרים כמו דלישיוס ופליקר שבהם גודל התגית ב"ענן התגיות", מצביע על החשיבות של התג.
1. מילון הנפש
א. איווי
איווי הוא desire, דהיינו תשוקה. תשוקה נבדלת מצורך או Need בכך שצורך הוא ביטוי של חוסר של משהו מוגדר (צורך במזון, צורך בסקס, צורך בהכרה) שמסופק עם קבלת המשהו. תשוקה אינה מסופקת אף פעם. למשל לתינוק יש צורך במזון מהאם, אך הצורך של הילד, הופך במשך הזמן לאהבת אם, דהיינו לתשוקה או לאיווי לכך שהאם תכיר בילדה כאהוב. איווי הוא לא מודע. גם בטיפול מלא, האיווי אף פעם לא יהפוך למודע לחלוטין. מהו הצורך המרכזי של החבר ברשת החברתית?
ב. אב
לאקאן שונה לחלוטין מפרויד. פרויד חשב שלבן יש תסביך אדיפוס המבטא משיכה לאם ורצון לרצוח את האב, ולבת יש תסביך מקביל המבטא משיכה לאב ורצון לרצוח את האם. לאקאן סבור שהתשוקה (האיווי) גם של הבן וגם של הבת, היא תמיד לאם. אבל אז מופיע האב ומסיר את המשיכה של הילד והילדה לאם. כך האב מייצג את הסדר החברתי-הסמלי ומבטל את הסדר האישי הדמיוני של הילד/ה. ללא השלטת הסדר החברתי סמלי על הסדר האישי דמיוני, אין התבגרות והמתבגר נשאר תקוע באיוויים הילדותיים שמובילים אחר כך לשיגעון. מה גורם לרשתות חברתיות להשתגע ולאבד את הקשר עם השינויים בסביבה? האם מנחה הפורום הוא "דמות האב"? האם הבלוגר מהווה לטוקבקיסטים דמות אב ?
ג. סדר
יש שלושה סוגי סדר: א, הסדר האישי דמיוני השואף לממש את האיווי הלא מודע. ב, הסדר החברתי סמלי המבטל את האיווי הלא מודע. ג, הסדר הממשי שהוא המציאות ש"מעבר" לסדר חברתי ספציפי של חברה זו או אחרת (החברה האמריקאית, או שבט אפריקאי). מהו הסדר הארגוני האישי הדמיוני? מהו הסדר הארגוני המובנה והסימבולי? מהו הסדר הארגוני הממשי האוביקטיבי? איך ברשת החברתית באים לידי ביטוי שלושת הרמות הללו: הדמיוני, החברתי-סימלי, והממשי?
2. טקסונומיה או פולקסונומיה של הנפש
2.1 פולקסונומיה (מילון וקשרים בין המילים) של הנפש
אב, אהבה, אחר, איווי, אם, אני, דבר ומילה, דיבור, טבע, טופולוגיה, לשון, מסומן, מסמן, סדר (דמיוני, סימבולי, ממשי), סובייקט, סימפטום, פסיכוזה, פרברסיה, צורך, שפה, נוירוזה כפייתית ונוירוזה היסטרית, אדון ועבד, נרקיס,
2.2 אונטולוגיה של הלינקים בין החוקרים
ניטשה והרצון לעוצמה, לאקאן והאיווי. קאנט והדבר כשלעצמו, לאקאן והממשי. סוסיר וקביעות וסימטריה בין המסמן למסומן, לאקאן ואי יציבות ועדיפות של המסמן על פני המסומן. היגל והאדון והעבד, לאקאן והזהות העצמית כהשתקפות בהכרה של האחר.
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 11:03
ערן במקרה זה המדיום הוא המסר כי בתור מהנדס תוכנה אני יכול להגיד לך שכך בנוייות התוכנות והפרוטוקולים המקשרים ביניהן,
זאת אומרת,
המבנה המודרני של תוכנה בנוי על שליחת מסרים לכולם ורק הרכיב שרלוונטי לפעולה המתבקשת לוכד את המסר ומבצע,
זאת בניגוד למבנה הקודם שהיה בנוי על מודול שליטה מרכזי והיררכיות שהתברר כבלתי אפשרי כשהתוכנות נעשו יותר מסובכות ויותר גדולות.
מה שמעניין הוא שהמבנה ההיררכי לא נעלם אלא הותמר כדי לשקף מורכבות(היררכיה של פשוט->יותר מורכב->עוד יותר מורכב) במקום שליטה וכנראה שזה בדיוק מה שקורה גם למבנה החברתי שלנו.
יום שישי, 17 באוגוסט 2007 בשעה 11:22
הצורך המרכזי של החבר ברשת החברתית הוא להפוך את האיווי שלו למודע והתשוקה שלו לא מחפשת סיפוק אלא הכרה והעצמה.
מהי אמנות אם לא תשוקה מודעת לעצמה.
היחיד של הרשת החברתית הוא אדם שבגר ולכן המשיכה שלו היא ל"אחר" ולא לאב או לאם,
מכאן נובע גם מה שכתבתי בסעיף הקודם.
ולכן הרשתות גם שואפות להתמיר את המבנה ההיררכי והן גם עומדות לחסל את המבנה הלאומי האלים והבזבני שמבוסס על המשיכה הסטייתית למולדת האם ולאב המנהיג.
הסדר הממשי הוא הסדר שבו האיווי האישי דמיוני הופך למציאותי בגלל שהסדר החברתי תומך בו במקום לבטל אותו וכבר כיום אפשר למצוא ניצנים למציאות זו בתעשיות הנבנות על יצירתיות,שיתוף פעולה ומקוריות במקום על חסכון ותחרות.
הזהות של היחיד ברשת החדשה שנבנית,בדיוק כמו מבנה הרשת עצמה, לא מבוססת על מיקומו במרחב או בהיררכיה אלא על איכות קשריו ומידת האינטגרציה שלהן.
תכונות מרחב המידע מבוססות על האינטגריטי שלו ולא על מידותיו.
שבת, 18 באוגוסט 2007 בשעה 15:28
הפסקה האחרונה במאמר הזכירה לי משהו שחנן כהן כתב לא מזמן: שסטטיסטיקות הן דוקהה (סבל לפי התפיסה הבודהיסטית).
יום שני, 20 באוגוסט 2007 בשעה 3:55
[…] על מה בדיוק אני מדבר? לאחרונה נכתבו ברשת כמה פוסטים מעולים שעוסקים בצד אחר של החשיפה האישית באינטרנט המומלץ ביותר שבהם הוא של ד”ר ירדן לוינסקי […]
יום שני, 20 באוגוסט 2007 בשעה 8:52
[…] פוסט של ירדן על ווב 2.0 והאבולוציה של האגו. השינוי במעמד הפרטיות, עליית הנרקיסיזם כתופעה חברתית רווחת ועוד. [קישור] […]
יום רביעי, 22 באוגוסט 2007 בשעה 10:54
לדעתי יש משהו יותר חזק מהרצון להיות מפורסם. משהו שנותן לנו דרך טובה יותר ליצור קשר עמוק יותר אחד על אחד ולאו דווקא אחד לרבים. האמצעים הטכנולוגיים של האינטרנט מאפשרים לאדם לייצא את עצמו, אבל לא באופן שקוף. מי שעורך את האתר שלו יכול לייצר לעצמו תדמית שהוא היה רוצה בה, בלי הכיעור המתלווה (הריח, המצב רוח ההפכפך, הפנים ההפוכות בבוקר וכו'). היכולת לשלוט בתכנים הופכת כל אחד מאיתנו להיות בעל תדמית מאוכוונת ולא תדמית חיצונית בלבד.
והאנלוגיה לחיים האמיתיים (אני מסכים מאוד עם ירדן שהטכנולוגיה לא מאפשרת דברים חדשים אלא אותם דברים רק בצורה טובה ומדוייקת יותר): כל אדם באינטרקציה האישית יוצר לעצמו מסיכות ותדמיות לפי יכולתו, רצונו ואישיותו. אנשים תמימים יותר יתנהגו פחות או יותר אותו דבר ללא משחקים. אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה יכולים לשחק עם התדמית שלהם ולהתנהג טיפה אחרת בכל פעם. יש אפילו התנהגות אחרת באופן טבעי כשנמצאים עם חברים/חבורות שונות. זה לא חייב להיות בשביל שליטה על התדמית אלא פשוט כי בקרבת חברים מסויימים רגילים להתנהג ככה (נניח החבר'ה מהתיכון) מה שלא רגילים להתנהג בקרבת אנשים אחרים (נניח החברים מהעבודה).
האינטרנט מאפשר לנו לשלוט על צורת ההתנהגות שלנו. דווקא באמצעות המסיכה המובנית ופער הזמנים שקיים באינטרנט בין האדם למתקשרים איתו, יש יכולת ליצור קשר על בסיס הדברים המענינים באמת. אני מזמין אנשים ליצור איתי קשר על בסיס מה ואיך שאני בוחר לפרסם/לייצא את עצמי, ולא על בסיס מה שיוצא לי או הצורה החיצונית שלי, או מיליון ואחד דברים שאני מייצא בלי כוונה ולא מענינים אותי. מתעלמים מכל הרעש ומתמקדים בעיקר (שכל אחד בוחר לעצמו). זה לא מניפולציה רעה בהכרח (אם כי אפשרית), אלא דרך להיות אמיתי במה שאכפת לנו ולא בדברים נלווים שאין לנו שליטה עליהם.
יום שני, 17 בספטמבר 2007 בשעה 0:40
[…] בלוג (מעוצב היטב) בשם "דברים שעוברים לי בראש". שבדיוק כתב רשימה (לא קצרה) (על למה סביבות מסויימות בווב 2.0 מצליחות).מתוך כבוד, אני […]
יום שלישי, 25 בספטמבר 2007 בשעה 7:39
[…] הקבצים שלנו. מה שמוכיח ששירותי אינטרנט טובים עונים על צרכים אנושיים מאוד בסיסיים שלנו. חברות התקליטים עונות אף הן על צרכים אנושיים, אך […]
יום שלישי, 02 באוקטובר 2007 בשעה 11:19
[…] כי בתוך כל הדיונים שמתנהלים לאחרונה על האופן שבו הרשת משנה את האינטרקציות […]
יום שלישי, 27 בנובמבר 2007 בשעה 17:23
[…] יום שלישי, 27/11/07, 16:20 I have recently read Yarden Lewinsky's post regarding Web 2.0 and The Evolution of the Ego. This is a fascinating article written in Hebrew and I wanted to share its key ideas with you. Since […]
יום ראשון, 09 בדצמבר 2007 בשעה 14:14
[…] פורסם במקור באתר של ירדן – דברים שעוברים לי בראש. […]
יום שישי, 14 בדצמבר 2007 בשעה 16:51
[…] מי שלא יודע מה זה טוויטר אבל מתבייש לשאול, בבקשה). וירדן לוינסקי על אבדן הפרטיות כחלק ממגמה שבה הופך הנרקיסיזם למאפיין […]
יום שלישי, 03 ביוני 2008 בשעה 15:50
[…] What interests me is the psychological & philosophical interpretation of its success written by Yarden en […]
שבת, 22 בנובמבר 2008 בשעה 22:10
[…] שכבר כתבתי לפני יותר משנה, התרבות שמתפתחת בעולם המערבי מעריכה את […]