כמו כולנו גם אתם הגעתם לחודש מרץ 2020 וגיליתם את נפלאות השיחות הקבוצתיות בזום. המשפחה שלכם, החברים ואפילו מקום העבודה שלכם מנסים לשמור על שיגרה בעזרת תזמון שיחות ועידה. אנחנו עושים זום כדי לחגוג את ליל הסדר, כדי ללמוד בבית ספר, לראות וובינרים ואפילו כדי לדבר עם חברים. זה הנורמלי החדש של ריחוק חברתי.
בזמן האחרון אנשים מתחילים גם לדבר על השחיקה שהם חווים עם כל השיחות מרחוק האלו. תחושה שלדבר כל הזמן בוידאו ולא חשוב אם זה זום, סקייפ או כל תוכנת שיחות זה פשוט מתיש. גילינו בדרך הקשה עד כמה כל הטכנולוגיות שאנחנו מתהדרים בהם לא תמיד מצליחות לתת מענה לצרכים שלנו.
גילינו שלמרות שהבטיחו לנו שכן, הסביבה שלנו בעצם לא מותאמת לטכנולוגיות האלו. שנוכחות וירטואלית דרך מסך היא לא בדיוק כמו נוכחות במרחב הפיזי. אני לא חושב שבלי שיחות הווידאו האלו מצבנו היה טוב יותר. להפך. אבל אפשר לומר שגם הן תורמות למצוקה שלנו. כי גילינו שטכנולוגיות שאמורות לעזור לנו, מייצרות רמה חדשה של קשיים, בעיות והתנגדויות שלא היינו צריכים לחשוב עליהם או להרגיש אותם.
לא נועדנו זה לזה. כי כל התוכנות האלו נועדו לפגישות עסקיות או שיחות אחד על אחד במקום העבודה. פתאום זום זו טכנולוגיית הבחירה לכל דבר תחת השמש. לילדי כיתה ג' בשיעור שפה, לפגישות עסקיות, לחגיגות יום העצמאות ולביקורים אצל הרופא. לכולם יש חוויה דומה. אבל, במציאות שהיא לא קורונה כל אחד מהמפגשים האלו יוצר חוויה שונה לחלוטין. לפגוש חברים זה לא קורה באותו מקום שאתה פוגש את הרופא שלך או שומע שיעור. לכל חוויה כזו יש סט שלם של רגעים שיוצרים לנו מגוון תחושות שמצטמצם עכשיו לישיבה יותר מדי ממושכת מול מחשב. מזל שצריך ללכת לשירותים לפעמים.
שיחות וידאו יוצרות עומס קוגניטיבי. תקשורת אנושית מתבססת על מגוון סימנים קטנים שמשלימות את השיחה. תנועות ידיים, הבעות פנים, ריחות ואפילו תנועה במרחב מעשירות את האינטראקציה.
כשאנחנו בשיחת זום, אנחנו מרגישים הרבה פעמים שהקול והתמונה לא מתחברים, מקוטעים ולפעמים נתקעים. אנחנו רואים את עצמנו לאורך כל השיחה, דבר שלא קורה במפגשים פנים אל פנים אבל גורם לנו להיות כל הזמן מודעים לעצמנו באופן לא טבעי. הצד השני גם נכנס לנו אל תוך הבית, דבר שבדרך כלל לא היינו מרשים לו לעשות.
יותר מזה, הטכנולוגיה יוצרת אחד משני מצבים: או שאתם מוצגים בגדול בפני הצד השני או שאתם רואים עשרות פרצופים מופיעים לכם מול העיניים. אף אחד מהמצבים האלו איננו מצב שיחה טבעי עבורנו. גם המיקום של המצלמה לא ממש אופטימלי ואז יש אחד משני מצבים – או שאתה מסתכל על המצלמה ולא רואה טוב את מי שמולך, או שאתה מסתכל על המסך אבל אז לא מצליח ליצור קשר עין עם האדם שאתה מדבר איתו. אנחנו בוהים במשך שעות בפרצופים של אנשים אחרים. אין כללים ברורים איך להתנהג כשהחיים כולם עוברים לרשת. זה לא טבעי עבורנו.
אולי הבעיה האמיתית שונה. שיחת וידאו כשלעצמה יכולה להיות מתישה אבל יכולה להיות מועילה. שיחת וידאו יכולה להיות פתרון למרחק או לבידוד. אבל שיחות הווידאו שעוזרות לנו לשמור על קשר עם אנשים אחרים מזכירות לנו כמה המצב מדכא. כל דקה של שיחת וידאו שאנחנו עכשיו נאלצים לעשות, מזכירה שהחיים שלנו השתבשו. כל שיעור מקוון מזכיר שאנחנו לא יכולים לשבת בהפסקה עם החברים, כל ישיבת צוות מזכירה שאנחנו לא יכולים לרכל בפינת הקפה על הבוס. הן מזכירות כמה הן תחליף מוגבל לעולם שבו אתה יכול לשבת עם מישהו בחדר ולהעביר אליו כוס מים או להגיש לו ממחטה כשהוא מזיל דמעה. הן תזכורת לכך שאנחנו לא יכולים לחבק מישהו אהוב.
שורש הבעיה הוא שאנחנו לא יכולים לתקן את העולם. אתה יכול להתקין גרסה חדשה של זום ואולי חלק מהתקלות ייפתרו. אולי מישהו ימציא מצלמה שבה אתה מסתכל ישר על התמונה ומצליח ליצור קשר עין. אבל זה לא יפתור את הצורך האמיתי שלנו. לגעת.
מה אפשר לעשות? אפשר להבין שנתרגל ושזה לא יישאר ככה כל הזמן. אפשר לגוון אמצעי תקשורת. יש טלפון. יש שיחת מסדרון עם השכנים כשביניכם מסדרון של שלושה מטרים. תצעקו מהמרפסת. יש תוכנות אחרות. אפשר לפעמים לסגור את המצלמה. להסתובב בבית. לעשות הפסקות ולא לשבת כל הזמן מול המחשב (אל תשכחו את עמוד השדרה שלכם!). תשלחו למישהו דואר אלקטרוני.
תהיו קצת אנלוגים. זה יהפוך אתכם לאזרחים דיגיטלים בריאים יותר.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
2 תגובות לרשימה ”יש משהו עצוב בשיחות zoom“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום חמישי, 30 באפריל 2020 בשעה 21:17
אני לא יודעת אם זה סימן טוב או רע אבל אני לא ממש מתגעגעת לפגישות עם אף אחד.
טוב לי להיות עם המשפחה הגרעינית, נהנים מזמן איכות מהאנשים שבאמת חשובים בחיים שלנו.
אולי זה בגלל שבעולם החדש ממילא רוב הקשרים המקצועיים, המשפחתיים והחברים ממילא הפכו לדרכים דיגיטליות ואולי בגלל שבעולם החדש כבר אין ככ קשרים אמיתיים ועמוקים – הכל נעשה שיטחי, אולי זו בעיה כללית ואולי מקרה פרטי שלי אבל האנשים שבאמת חשובים לי בחיים נמצאים כרגע איתי בבית, קרוב ללב וזה מה שחשוב.
אף אחד בעולם לא ממש חשוב לי….עסוקה מעל הראש, עובדת, יוצרת, לא כזה עצוב….אפילו פחות לבד מתמיד
יום שישי, 02 באוקטובר 2020 בשעה 23:51
עם כל טכנולוגיה, הבעיה טכנולוגית…
כלומר פונקציה של הזמן שנדרש לשפר אותה
עם משקפי VR או דומים, תקשורת תלת מימדית תהיה אפקטיבית יותר, וכנראה גם נוחה וטובה יותר מאמיתית.