דיסוננס קוגניטיבי: האם יש זמן לטפל במטופלים במערכת הבריאות?
שתי כתבות התפרסמו בעיתונות בימים האחרונים שעוסקות בטיפול באנשים במסגרת הקהילה בכלל, ובטיפול בדיכאון וחרדה על ידי רופאי המשפחה. כל מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות יודע מה דעתי על הזמינות והנחיצות של השירות הפסיכיאטרי לאוכלוסייה בישראל: נחוץ מאד ואין מספיק בכלל.
בויינט התפרסמה כתבה על 'התופעה' בה רופאי משפחה הופכים להיות הקו הראשון בטיפול בבעיות של דיכאון וחרדה. הרי רופאי המשפחה הם הראשונים שפוגשים אנשים שסובלים מבעיות של חרדה ושל דיכאון, הם זמינים יותר והם 'מאיימים' פחות על הסטיגמות הציבוריות
למעשה, כיום נתפס הדיכאון כמחלה בתחום טיפולם של רופאי המשפחה. כך גם מלמד סקר של שירותי בריאות כללית שמגלה ששני שלישים מהמטופלים מעדיפים לפנות לרופא המשפחה ולא לפסיכיאטר. גם סקר שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה ביולי 2010 עבור חברת אלי לילי (יצרנית סימבאלתה) מלמד ש־72% מהציבור יעדיפו להתייעץ עם רופא המשפחה אם יחושו שהם בדיכאון.
מעבר לזה, אם מסתכלים על סדר היום של רופאי המשפחה, הרי שמחלת הדיכאון הפכה לנתח נכבד מסדר יומם. לפי סקר גיאוקרטוגרפיה, 14% מהמטופלים המגיעים לרופא המשפחה סובלים למעשה מדיכאון. ובימים אלה, כשמדובר על הרפורמה שתעביר את האחריות על בריאות הנפש לקופות החולים, יש להניח שרופאי המשפחה יהפכו לדמויות מרכזיות עוד יותר בטיפול בדיכאון ובחרדה.
…..
גם המטופלים סייעו לעיצוב התפקיד. מאחר שמדובר במחלה המקיפה כ־20% מהאוכלוסייה, לרופא המשפחה אין ברירה אלא להכיר אותה, או כמו שאומר פרופ' וינקר: "רופא המשפחה הוא מומחה למחלות הקהילה שלו. כמו שרופא באפריקה הוא מומחה למלריה, רופא בעולם המערבי לומד להכיר את מחלת הדיכאון".
יום לאחר מכן, אני קורא באתר הארץ את כתבה שמתארת את היומיום של רופאי המשפחה. רופאי המשפחה נושאים בנטל ההתמודדות עם עומס הטיפול הרפואי במגוון בעיות, וכמו שכתוב בכתבה של ויינט הם גם המטפלים העיקריים בדיכאון ובחרדה, ולא הפסיכיאטרים. אבל לרופאי המשפחה אין ממש זמן לראות את המטופלים שלהם. אין להם כי בעשר הדקות שמוקצבים להם למטופל, הם גם צריכים לרשום, גם לטפל וגם לאבחן.
עשר דקות. זה הזמן שמוקצב לכם, אם קבעתם תור לביקור אצלי במרפאה. עשר דקות מרגע הכניסה לחדר ועד שתצאו. מיד אחריכם כבר ממתין המטופל הבא, וגם לו יש עשר דקות. למעשה, לא לכולכם יש אפילו עשר דקות. אם אתם נעזרים בכיסא גלגלים, בהליכון או במקל, אם אתם הולכים לאט בגלל כאבים במפרק הירך או מסיבה אחרת, כבר הפסדתם דקה מזמן הביקור.
בזמן שאתם מתחילים לספר לי מדוע הגעתם אלי, הייתי מאוד רוצה להסתכל לכם בעיניים, להקשיב לא רק לתוכן אלא גם לנימת הדיבור ולהקדיש תשומת לב לשפת הגוף שלכם, אבל יש לנו פחות מעשר דקות ובזמן שאתם מדברים אני יכול לפתוח את התיק הרפואי שלכם במחשב ולסגור אין-ספור חלונות הנפתחים ומעדכנים אותי על עניינים מינהליים, בדיקות שאליהן צריך להפנות אתכם ותוצאות הבדיקות האחרונות שעברתם. אולי גם אספיק להעיף מבט מהיר ברישום מהביקור האחרון שלכם אצלי, ברשימת התרופות שאתם מקבלים בקביעות ובאבחנות שונות.
כשאני קורא את שתי הכתבות האלו. אני תוהה ביני לבין עצמי איך רופא משפחה מצטיין, שרוצה לעזור למטופל שלו מסוגל לאבחן ולטפל בדיכאון בעשר דקות? אפילו למטופל שהוא מכיר עשר שנים. אני מטפל בבעיות נפש כבר עשר שנים ויודע שעשר דקות לא בדיוק מספיקות.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
3 תגובות לרשימה ”דיסוננס קוגניטיבי: האם יש זמן לטפל במטופלים במערכת הבריאות?“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שלישי, 05 באוקטובר 2010 בשעה 15:03
ככה זה בחיים ד"ר לוינסקי.
החיים "קורים" לנו ומכתיבים לנו את האילוצים.
למעשה הבחירות בחיים מתומצתות ל"מה נאכל היום" וגם זה לא תמיד.
אני מקווה שאת מקצועך בחרת כי יש הרבה מטופלים שלא בחרו לחלות ובכל זאת צריכים לספר על בעיותיהם האינטימיות לרופא קצר בזמן ולכן גם קצר רוח (גם פרוסטטה או בריחת שתן זה אינטימי, לא רק דיכאון)
כן הרופאים במילכוד.
מצד אחד הם צריכים להגן על תנאי ההעסקה שלהם (להרוויח ולהגיע הביתה מתישהו) ומצד שני הם צריכים לשמור על טובת החולים.
כל אחד עושה את הבחירה שלו.
בעוד תחומים בעלי המקצוע רוצים לשמור גם על שביעות הרצון של הלקוחות וגם להרוויח.
אינסטלטור שיבצע את העבודה מהר ועם חומרים זולים ויגבה את הסכום שמקובל בשוק ירוויח יותר אבל יש יותר סיכוי לחוסר שביעות הרצון.
קוראים לזה שיטת "מצליח"
ומערכת הבריאות עובדת בדיוק בשיטה הזאת.
אם זה מצליח, למה לשנות?
רק שכאן מדובר בחיי אדם והחסכון הוא בבדיקות, ברופאים מקצועיים, ברפואה מונעת ומשקמת, חסכון במיכשור מתקדם ואפילו בתרופות.
לדעתי, בשני המקרים, הן האינסטלטור והן הרופא, שניהם בעלי המקצוע והם אלו שצריכים לקחת את האחריות על טיב ה"עבודה". רק הם יודעים לאבחן את הבעיה, במה כרוך המאמץ לטפל בה, מה נדרש להם כדי לטפל בתקלה בצורה הטובה ביותר, כמה זמן זה יקח.
ומכאן כל אחד עושה את הבחירה שלו.
לא מאמינה לטנות חוסר האונים של הרופאים וכמה קשה להם, יש להם כח לא פחות מהחולים.
החולים כבר נלחמים במערכת, הגיע הזמן שגם הרופאים יצטרפו.
ולא מדובר בכולם, הרופאה "שלי" במסגרת מרפאה פרטית בהסדר עם הקופה מקדישה רבע שעה לתור.
אפשר להתקשר אליה לנייד, לשלוח לה מייל, היא תגיע מוקדם ברבע שעה כדי לראות אותי אם פתאום חליתי ולא קבעתי תור במוקד. תלחם על כל ט-17 שלא אושר.
וזה גם מצליח לה. לא החלפתי רופאת משפחה כבר 10 שנים ובשנה שהיא היתה בשליחות באפריקה לא הצלחתי למצוא אפילו רופא אחד שמתקרב לרמת המסירות שלה.
לא יודעת כמה רופאים כאלה יש אבל אם יש אחת אז בוודאי שיש עוד.
אם היא יכולה אז למה לא כולם או לפחות כמה שיותר?
כמו בחיים, יש גם כאלה שבוחרים.
יום שלישי, 05 באוקטובר 2010 בשעה 18:16
מומלץ לקרוא את המכתב למערכת היום שמתייחס לאותו מאמר של רופא המשפחה המתנשא. הדורש מהמטופלים שלו לקבל את חוסר הסבלנות וכו' שלו, במקום לנסות לשנות את המערכת שהוא חלק ממנה ולנסות לתת יחס אחר לחולים התלויים בו.
יום ראשון, 10 באוקטובר 2010 בשעה 17:10
מדובר בהסברה וחינוך. הציבור הרחב אינו מבין את ההבדלים בין סימפטום ומשמעות הסימפטום, הציבור הרחב אינו מכיר את מורכבות הנפש ואת דרכיהם המתוחכמות של מנגנוני ההגנה לרמות אותנו. הציבור הרחב אינו מבין מה ההבדל בין פסיכיאטר ופסיכולוג ומטפל באמנות. מורכבות המקצוע כמו מורכבות הנפש מקשות על ההסברה – אין ספק – השאלה מה עושים האיגודים המקצועיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים כדי להסביר ולחנך. מהיכרותי הקרובה – כלום. פשוט כלום. אז למה אתה מתפלא שאנשים מעדיפים 10 דק' שיחה וכמה כדורים כדי להרגיע את עצמם שהם מטפלים בבעיה?